שנת תשע"ח נפתחה בבשורת 'השלום הספרדי', בכינוס נדיר של הרבנים הספרדים, אך מסתיימת לה במחלוקת פנימית עזה, שאך הולכת ומתגברת ומאיימת לכלות כל חלקה טובה בקרבנו.
במהלך עשרת ימי תשובה בשנה החולפת, נועדו גדולי הרבנים הספרדים בראשות ראש הישיבה הגאון חכם שלום כהן, במעונו של הנגיד ר' אייל משיח. סביב שולחן אחד ישבו זה לצד זה, לראשונה מהפילוג הספרדי, נשיא המועצת ראש הישיבה הגר"ש כהן וראש ישיבת 'כסא רחמים' הגר"מ מאזוז, חברי המועצת הגר"ש בעדני והגר"ר אלבז והראשל"צ הגר"ש עמאר.
במהלך השנה, התחממו היחסים והציבור הספרדי זכה לשלום המיוחל, תחילה בפיוס בין הגר"ש עמאר ויו"ר ש"ס אריה דרעי, ובהמשך בין הראשונים לציון הגאון רבי יצחק יוסף והגאון רבי שלמה עמאר, זאת לאחר שנות מחלוקת שהחלו סביב הבחירות לרבנות הראשית לישראל. אלא שבזירה אחרת, פוליטית יותר, אין שלום ורבו העימותים.
אך במקביל, זרעי המחלוקת והאיבה הפנימית החלו לצוץ כפטריות אחר הגשם, והתקווה כי שיתוף הפעולה יוצא הדופן במהלך הקדנציה האחרונה בין ראשי המפלגות החרדיות - כמובן רק בנושאים שנגעו לכלל הציבור החרדי - הוא אמיתי, התבדתה חיש מהרה.
הציבור החרדי איבד בחודש כסלו את מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, ונדמה כי מאז חשכו המאורות, בוקה ומבולקה שולטים בכל פינה, והציבור מתקשה להתאחד ובנקל נגרר לתגרנות ופלגנות, למריבות ושנאות, לכעסים ומחלוקות.
קשה להניח את האצבע על נקודת השבר, אך כשכל אחד מתעקש על מה שמגיע לו - בצדק, וכל אחד מנסה לקבל קצת יותר ממה שמגיע לו - שלא בצדק, הדרך אל להבות המחלוקת, כמעט ונמחקת וכולם מוצאים את עצמם תופסים צד. אך יותר משמזדהים עם החיוב שבצד שתפסו, עטים הם על השלילי שבצד השני, נועצים את חרבם ומסובבים את סכינם.
ברגעים אלו, בה מסתיימת לה השנה, אין טעם להרחיב במה שכולם רואים, קוראים, שומעים ומרגישים. מאלעד ועד פוניבז' ומירושלים ועד בני ברק, מש"ס ועד 'יחד' ומ'דגל' ועד 'אגודה', מחצר זו ועד חצר אחרת ומח"כ זה ועד יו"ר זה. כולם נגד כולם, למרבה הבושה והכלימה, וכל אחד דואג רק לעצמו.
למגינת הלב, בסיומה של שנה זו, הולכת ומתחדדת לה ההכרה כי הציבור החרדי כבר לא צבור ולא חרד, השלם כבר לא גדול מסך חלקיו, איש איש לנפשו, קהילה קהילה לדרכה, כל אחד דואג לאינטרס האישי שלו, כל אחד מוביל ומתעקש על הקו שלו, ואנה אנו באים.
אך דא עקא שלא מסתפקים בדאגה עצמית אלא נלחמים נגד דאגתו של האחר, של החבר, של השכן, של העמית. ההלשנות גוברות, המסירות מתרבות, והשנאה הפנימית בוערת ומכלה כל חלקה טובה.
אין צורך להכביר במילים בגודל מעלת השלום. כשהציבור החרדי היה מלוכד וידע להתאחד - הוא הצליח להגיע להישגים מרשימים, לא כך המצב כשהפירוד שולט בכל פינה.
זאת ועוד, כאשר המחלוקת ניבטת מכל פינה ובכל שיח אט אט מאבדים שליטה ומידרדרים לכדי מזימות שונות העלולות לפגוע בכל הקדוש והיקר לנו, ב"עשה לך רב" של כל אחד מאיתנו, בעיני ומאורי העדה, בגדולי ישראל, חלילה. שלא נדע.
האתגר הגדול הוא לצלוח את מערכת הבחירות הקרובה עם כמה שפחות שנאה ומחלוקות, פירוד ומלחמות. הלוואי ומי שצריך יתעשת וכמה שיותר מהר, ומי שצריך יוותר על מה שצריך, ולו כדי להציל את מה שעדיין ניתן, וניתן.
ערב יום הדין, שעות ספורות לפני התקדש החג, נזכיר מעל גבי הבמה המכובדת הזו - "אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'"; "אר"ש בן יוחאי גדול השלום שכל הברכות כלולות בו 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'".