תקופת אב, כמו בכל שנה, מעמידה באור הזרקורים פער נוסף שמחדד את ההבדל הגדול בין הגוף לנשמה.
מחד, שלשה שבועות בהן שרוי הגוף באבל ובצער. שיער הראש הגדל פרא, האוזן בוכה משמיעה כואבת של שירה וואקלית טרחנית, וההגבלות על אכילת בשר ורחיצה, הגבלות שנכנסות לתוקפן עם כניסתו של חודש אב למעגל חיינו.
ומאידך שש לו הלב על האור שבקצה שלשת השבועות וצום ט' באב, החופש הגדול שכבר נראה קרוב ומזמין משמש כקלי צום, ומסיח את הדעת מסבלו של הגוף.
בארון הצדדי בסלון הבית תחת שכבת אבק שהספיקה להיערם מפסח עומד בדממה ובסבלנות ספר הקינות הפשוט של ט' באב לצד המחזורים המפוארים של הימים הנוראים, הספר בעל הכריכה הרכה המכיל עשרות אלפי מילים המתארות צער, טרגדיות, אבל, וחורבן, נשאר יבש מדמעות, ומלא בקיפולי דפים בראשי העמודים, אוזני חמור הם נקראים ומעידים על הפסקות רבות בזמן הקינות.
לעומתו, מחזור התפילה של הימים הנוראים ספוג בדמעות שהצליחו לפרוץ ממעמקי לב האבן היישר לדפי התפילה.
בימים הנוראים אנו עוסקים בתפילה על חיינו, על עתידם של ילדינו והצלחתם, על הקשיים המלווים את חיינו כל אדם באשר הוא שם. אנחנו נזכרים בעבר הלא רחוק ומבקשים על העתיד הקרוב שיאיר לנו פנים יותר מבעבר, זהו מתכון קל לרגש ולדמעות, כי מי הוא זה שעובר את חייו ללא רגעי כאב ומשבר?
אך באמירת הקינות הלב כמעט ולא נוכח, העיסוק בדבר שכביכול שייך לעבר, לעבר הרחוק לא מצליח לגרום לדמעות לעבור אפילו שלב אחד בדרך החוצה אל הלחי. הלב שכבר בקושי רוטט למשמע אסונות קשים, וגם שכבר משהו מצליח לזעזע אותו הוא נשכח ממנו במהירות האור, לא מסוגל להכיל עצב על דבר ישן שלא מורגש, שלא חווינו אותו בהמצאותו כך שהיעדרותו כאילו לא נוגעת לנו. דור של מהירות החושך...
אנחנו חושבים שזה לא נוגע לנו.
"בכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" את הירושלמי הזה שמעתי וקראתי עשרות פעמים אך אף פעם הוא לא הצליח, או נכון יותר אף פעם לא הצלחתי להעלות אותו מרמת המשפט היפה, הסלוגן המבריק למשמעות העמוקה ומבהילה שלו.
בהקדמתו לספר בראשית, ספר הישר מסביר הנצי"ב מוואלזין מדוע ביקש בלעם הרשע למות מות ישרים דווקא, ולא בחר במות צדיקים, או במות חסידים. ויש להבין הטעם למה קרא בלעם את אבותינו בשם "ישרים" בייחוד, ולא "צדיקים" או "חסידים" וכדומה. וגם למה מכונה זה הספר ביחוד בכינוי "ישרים", ובלעם התפלל על עצמו שיהא אחריתו כמו בעלי זה הכנוי.
והענין שנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו... צדיק וישר הוא" (דברים לב ד), דשבח "ישר הוא" נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה "דור עקש ופתלתל" (שם פסוק ה); ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית.
ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ.
וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף־על־גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם" עכ"ל.
הנצי"ב שאת חייו סיים בצער על מפעל חייו הכביר שנסגר בשל התערבותם של כוחות הרשע שדרשו לימודי חול בישיבה שיעלו על לימודי הקודש, אומר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שיש צדיקים ועמלי תורה שאין הקב"ה סובלם, ועבורם בא החורבן. אלו שבטוחים כי רק דרכם היא דרך האמת, וכי כל השאר כקליפת השום שווים.
כשנחשפתי לדברי קודשו של הנצי"ב הבנתי את העומק המצער של כל דור שאינו נבנה בימיו, כאילו נחרב בימיו.
כי מאחר וסיבת החורבן קיימת ועומדת, ואולי אף יותר מכל דור אחר - ריבוי הישיבות ועמלי התורה אינו מועיל לבניינו של בית הבחירה, ואולי אף להפך.
בית המקדש, מקום השראת השכינה וסמל השלום העולמי - 'בית תפילה לכל העמים' לא יכול להתקיים בזמן שהבסיס של "יודעי ה'" אוחז כל אחד בדרכו בקנאות מעושה ומאוסה ומבטל בהינף יד את כל השאר. במידה והיה קיים היום, מיד היה נחרב.
לבכות על החורבן 'הפיזי' של בית המקדש זו משימה בלתי אפשרית, ואולי אף חסרת ערך שכן "מקום ארון אינו מן המידה" הצער, הבכי ובעיקר חשבון הנפש צריכים להתמקד בסיבה בגינה לא יכל בית הארזים להישאר על תילו, הסיבה בגינה אם הוא היה קיים היום מיד היה נחרב.
בית חרוב החרבת
קצת מחשבה בוגרת ואחראית על מה שהפכנו להיות בתור ציבור 'מחזיקי הדת' שחרב איש ברעהו, תגרום ללב קצת להיפתח, ולדמעות לנשור על הקינות שעם העבודה הנכונה נוכל לגנוז אותם לעד, שכן כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה.