בני המשפחה הקרובים של נריה טייאר ז"ל, בן השנתיים שנפטר אתמול לאחר שנשכח מספר שעות ברכב המשפחתי הלוהט, מתארים הבוקר (רביעי) ל"כיכר השבת" את השתלשלות האירועים, אותה הם מגדירים כ"שמיימית".
כזכור, אמש, מעט לפני השקיעה, הובא למנוחות נריה הקטן בבית העלמין בישוב רכסים, לאחר שכמה שעות קודם לכן הוא מצא את מותו הטרגי בנסיבות איומות ומזעזעות.
מתיאור בני המשפחה השכולה עולה, כי לא מעט התנהגויות חריגות אירעו בבוקר אתמול, שהם אלו שהובילו בסופו של דבר לתוצאה המצמררת של אובדן הילד ברכב המשפחה: אם תמיד לקח אותו אביו ישי אל גן הילדים בהליכה רגלית קצרה, הרי שאתמול הוא החליט להסיע אותו במכונית כי תכנן ללכת לאחר מכן לסניף הדואר - דבר שמשום מה לבסוף הוא לא עשה.
כך גם נסיעה שתוכננה לחיפה, בוטלה בהודעה טלפונית שהתקבלה לפתע, ובשל כך החנה האב את רכבו ליד הבית והלך ללמוד בכולל במהלך כל הבוקר.
"נריה היה ילד אחראי מאוד, תמיד עירני", מוסיפים הקרובים. "הוא היה דופק על החלון כל פעם כשיצאו מהרכב, כדי שיוציאו גם אותו. ובדיוק הפעם, בנסיעה קצרה כל כך בה הובאו שלוש אחיותיו אל בית הספר, הוא נרדם אחרי שישן טוב בלילה".
לדבריהם, "אין אף הסבר אחר לכל הטרגדיה הקשה הזו, חוץ מהשגחה פרטית של הקדוש ברוך הוא, שרצה את נריה אצלו ודווקא הצורה המכאיבה הזו. כל כך הרבה פרטים משונים, שאי אפשר להסביר אותם כצירוף מקרים אקראי".
בסביבות השעה אחת בצהריים, הגיעה כמו תמיד אחותו בת ה-14 של נריה אל הגן שלו כדי לקחת אותו, ונדהמה לשמוע מהגננת כי הוא כלל לא הגיע היום. "מיד התקשרו לאבא, ואז היכתה בו לפתע ההבנה מה כנראה קרה", מתאר אחד מקרוביו.
"ישי רץ לרכב שליד הבית, שם הוא מצא את נריה כשגופו רותח. הוא תפס אותו, התקשר מיד ל'איחוד הצלה' שהסבירו לו איך לעשות החייאה, אבל לא היה מה לעשות, כי הגוף של נריה היה יבש וקשה כמו עץ".
בשלב זה הגיעו למקום שאר הילדים, וכולם פרצו בבכי נורא, שלא נפסק עד עכשיו. יצוין, כי האח הקטן במשפחה, בן השלוש, עדיין לא יודע כלום על האסון הקשה. הלילה הוא ישן אצל הגננת שלו, והוריו תוהים אם ומתי לספר לו לאן נעלם נריה האהוב.
לאחר מספר שעות ליוו את נריה בדרכו האחרונה המכרים והקרובים ההמומים, בבית הקברות המקומי. אחד מהמשתתפים מסכם: "היתה הלוייה מזעזעת. כולה בכי קורע לב, מתחילה ועד סוף".
"מאז האסון ועד עכשיו", מספר בן משפחה אחר, "האבא לא מפסיק לבכות את אסון הנורא ואת פטירת נריה לו הוא קורא 'נשמה טהורה שלי". נריה באמת היה חינני, פעיל, פיקח, בוגר לגילו, עם ברק בעיניים וחיות נפלאה. הוא היה תמיד מתיישב ליד אבא שלו כל פעם שלמד תורה, והיה רץ אליו עם הקופסה של הכובע כשהגיע הביתה, כדי לכבד ולעזור. כל מי שהכיר אותו אמר תמיד שעוד נכונו לו גדולות, כשיגדל, אבל זה כבר לא יקרה", הוא מסיים בכאב תהומי.