אתחיל בווידוי קטן ואספר לכם שלא פעם מצאתי את עצמי בשעת צפירת הבוקר במצב מאוזן וכשאני אומר מאוזן, אני בוודאי לא מתכוון נפשית. האיזון שלי לא להיט בשעות הבוקר המוקדמות שלהם אני קורא שלהי הלילה...
אלא מאוזן גופנית, פיזית, ולמי שלא הבין, עדיין במיטה כמו שיכול לקרות לכל עובד לילה מצוי... ולשמע צפירת הבוקר כשאני נוכח שאני לבד בבית, לא ראיתי טעם לקום, כי תמיד סברתי ש״מצוות העמידה״ היא סוג של מצוות ציבור, ולא מצוות יחיד.
מה הטעם לעמוד אם אפחד לא רואה??
אם תמצא לומר הרי חונכנו שאין דבר כזה אפ'חד לא רואה... הקב״ה תמיד רואה, עובדה שידוע לכל ינוקא זב חוטם,
אבל במקרה הזה, הקב״ה לא ביקש מאיתנו לעמוד בצפירה, זה לא כתוב בשולחן ערוך גם לא במשנה ברורה, אנחנו לגמרי לבד הפעם, אז מה הטעם לעמוד?!
האמת שהדבר נכון, הוא אכן לא ציווה שנעמוד, אבל מה שהוא כן ציווה לנו, זה את העניינים של בן אדם לחברו על שלל גווניו החברתיים.
נעבור למצב מאונך, אנחנו בחוץ ויש צפירה, דקת דומיה, דקה כל-כך נדירה וחשובה שמאחדת את עם ישראל כאיש אחד בלב אחד.
תדמיינו אבא שלו הרבה ילדים בבית, שכל הזמן רבים וצועקים אחד על השני ולא מצליחים להסכים על שום דבר, ופתאום מגיע רגע מסוים שבו כבדרך פלא הם שותקים, חושבים, לא רבים, רק מביטים.
אוחחחחחח כמה נחת רוח יהיה לאבא מהרגע הזה.
אז הנה אנחנו בחוץ, ויש צפירה, הזדמנות לדקה אחת של שלום בית בלי לדבר, בלי לריב, בלי להזיק, דקה חשובה, דקה שאבא מחכה לה בכיליון עיניים ואכן רוב רובם עומדים, חלקם חושבים, חולקים דומעים, חלקם אומרים תהילים, דקה שלמה בלי לשון הרע ובלי בעיות של בן אדם לחברו, כמה נחת רוח יש למקום עלינו ברגע זה.
ואז זה קורה, אנשים שחונכו שצפירה זה משהו פסול חילוני וריקני מתחילים ללכת בהתרסה או אפילו סתם רגיל, הליכה שנראית להם הליכה של מצווה, סוג של שכר פסיעות.
והאמת שאני יכול להבין אותם, הרי ככה חינכו אותם, שהעמידה בצפירה הוא דבר מיותר וריקני, סוג של אייטם לא נחוץ בעליל, הרי אפשר במקום זה להגיד תהילים.
מה מוסיפה לנו דקת שתיקה? הרי בינינו, אנחנו לא אנשי שתיקה.. אנחנו אנשים של לדבר, לפעמים יותר מדיי ולפעמים מדברים דברים שבאמת היה כדאי שנשתוק.
שואל אני אתכם האם האישו פה זה העמידה?
לא ולא, האישו פה הרבה יותר גדול וחשוב, אישו של להפסיק רגע את מרוץ החיים ולזכור, שכל כך הרבה צרות מאחדות אותנו, אז בואו נתנהג ולו לרגע אחד כאחים אוהבים, אחים שמתנהגים כמו שבאמת אבא שלהם היה רוצה, רגע אחד של אחדות מחשבות כל אחד באשר הוא, רגע אחד בלי לריב, בלי לשון הרע, בלי אנרגיות שליליות.
ואכן ככה רוב העם נוהג, לעמוד במקום ולכבד את אלה שמסרו את נפשם כדי שתהיה לנו ארץ משלנו, הם האתחלתא דגאולה שלנו.
תאמינו לי, הם לא ממש זקוקים לטובות העמידה שלנו, הם כבר מזמן בגן עדן, כל אחד בזמנו הוא, גן עדן מיוחד ששמור לצדיקים שנפלו על משמרתם, משמרת שאנחנו נהנים ממנה גם עכשיו בעודנו עומדים לזכרם.
העמידה היא לא בשבילם, היא בשבילנו, היא חשובה לנו כדי לשמור לרגע אחד על שפיות, להתחיל לראות את המחבר ולא את המפלג, כי לראות את השוני אנחנו עושים בהצלחה כל השנה.
שורה תחתונה, סבור אני שאכן הקב״ה לא ביקש מאיתנו לעמוד, אך הוא כן ציווה לנו איך להתנהג בין אדם לחברו ואם ככה נהוג בעם ישראל, שעומדים בצפירה, חייבים אנחנו כולנו לעשות את זה, סוג של צו השעה.
דמיינו לרגע שעומד לו יהודי מבוגר שאיבד את אחד ממשפחתו ומבעד לדמעות הכאב רואה מישהו הולך, כל צעד וצעד צובט לו בלב, מייסר אותו. האם לא כדאי לעשות אפילו לפנים משורת הדין ולהשתתף איתו בצערו? זה כ"כ קשה? את מי לדעתכם אבאל'ה שבשמים יותר מעריך? את זה שעומד וגורם לאיחוד ואהבת חינם? או את זה שהולך וגורם לצער פילוג ושנאת חינם? התשובה פשוטה וידועה.
כמובן שאני לא מדבר על מקומות ששם מנהג המקום הוא אחר וכבודם במקומם הולך... מדבר אני על מקומות שיש גם אנשים שיכולים להיפגע.
סבור אני שבימים אלו שמתו כ"כ הרבה תלמידי ר׳ עקיבא, זה קרה כי הם לא עמדו, לא עמדו אחד לצד חברו ואפילו שזה היה תוך כדי שטייגען זה כנראה ציער מאד את הקב״ה והדברים ידועים.
זאת בכל אופן דעתי, תזכרו, לפנים משורת הדין.