שמואל נכנס הביתה לאחר שחזר מתפילת שחרית. הילדים הרעישו למשך דקה שלמה בכל המן במגילה. "איך מאפשרים להם לעשות את זה?" רטן לאימו בכעס."זה ממש טירחה דציבורא". "לולי" - כינוי החיבה שלו בבית - השיבה לו אימו. "צריך לאפשר לילדים להוציא קצת מרץ. לא כל יום פורים".
שמואל התיישב במטבח והחל לנבור במשלוחי המנות הרבים שהשכנים הזריזים כבר הספיקו לתת. ובדיוק אז נשמעה דפיקה בדלת. שמואל רץ לפתוח ונדהם לגלות את אחיו יחזקאל עומד בפתח הדלת ובידיו מגש של כסף מפואר מקושט במיני תופינים וכל טוב. גביע קידוש מכסף טהור ניצב בפאר במרכז המגש, כזה המיועד רק לחתנים.
"יחזקאל!!!" צעק שמואל. "מה אתה עושה פה? למה באת מחיפה עד לבני ברק?". "בשבילך, שמואל" ענה לו יחזקאל ברכות. "אני רציתי להודות לך על התקופה בה עזרת לי ולמלכי עם הילדים בקיץ האחרון".
שמואל הוא אכן בחור למופת. כזה אשר מספיק טלפון אחד בשביל שיקפוץ ממקומו ירוץ לעזור לאנשים. לא כל שכן משפחה. ובקיץ האחרון נזקק יחזקאל אחיו ואשתו מלכי לעזרה עם הילדים, ומי נקרא לעזור אם לא שמואל שלנו. הוא שהה שם במשך כל בין הזמנים. ישן, אכל, ניקה, ועשה את כל מה שהיה נצרך.
"אוי יחזקאל, לא היית צריך לטרוח כל כך. אני יודע כמה אתם מעריכים את העזרה שלי, ומספיק אם היית מרים טלפון להודות לי". "מה פתאום" השיב יחזקאל. "אח אמיתי חייב להראות את פרצופו ולהודות למיטיבו בפניו".
שמואל ויחזקאל התיישבו לאכול, ומיד התפתחה לה שיחת אחים. אבל כשמדובר בשני אחים כגון אלו, לא עוברת לה דקה ושני האחים מתגלגלים מצחוק. הם לא היו 'ליצים', אך בהחלט היה להם קצת חוש הומור. בילדותם, נהגו למתוח האחד את השני במתיחות מפתיעות. באחת הפעמים, כשיחזקאל פתח את דלת חדרו, נפל עליו דלי של מים ששמואל תלה שם. רק התערבותו של אביהם הצליחה לעצור את מעשי הקונדס הבאים. ככה זה, קוראים לזה ילדים.
לאחר שיחה טובה שבה סיפרו האחד לשני את חוויותיהם בחודשים האחרונים, נפרדו האחים לשלום. "שמור על עצמך" צעק לו יחזקאל מבעד לחלון הרכב הפתוח. "ואל תשכח לשתות הרבה מים עם היין. אתה לא רוצה להיות חולה כמו בשנה שעברה".
שמואל הוא אמנם בחור קצת ביישן, אך בהחלט לא טיפש. למעשה, הוא היה 'סויחר' בנשמתו. כזה היכול למכור בוטנים לאלרגיים. ומה יעשה שמואל עם משלוח מנות כזה מפואר? לא, הוא לא ישאיר את זה לעצמו. הוא ייתן את זה לאדם שהכי חשוב לו בחיים. לאדם שלמעשה שינה את חייו מקצה אל הקצה – הלא הוא הרב יעקבזון.
הרב יעקבזון הינו ראש ישיבה מזה 20 שנים. יש לו מאות תלמידים הרואים בו את רבם ומורם הרוחני ואף מתייעצים איתו גם לאחר שנים מחוץ לישיבה. אמנם הוא היה ראש ישיבה חשוב, אך פשטותו הייתה ידועה לכל. הרב יעקבזון היה מסוג ראשי הישיבות שכל התלמידים הרגישו קרוב אליו. אם לא שהוא היה הראש ישיבה, לבטח היו מכנים אותו "החבר'מן".
רץ לו שמואל עם המשלוח המנות המפואר לביתו של הרב יעקבזון. נכנס בהתרגשות ומגיש לרב את המשלוח מנות. "וואו, שמואל" הגיב הראש ישיבה. "אתה ממש השקעת השנה. אני ממש מעריך את זה". שמואל הסמיק לעצמו. אם רק היה יודע הרב יעקבזון כמה הוא באמת "השקיע" במשלוח מנות הזה הוא היה מדבר קצת אחרת. אך מה לעשות, זה דרכו של עולם. מקבלים משלוחי מנות, וממחזרים אותם לאנשים אחרים והם ממחזרים אותם לעוד אנשים, עד שהראשון מקבל אותו בחזרה.
שמח וטוב לב, חזר לו שמואל הביתה מבסוט על ה'חאפ' שלו. חברים שלו קוראים לזה 'קומבינה'. בחזרתו מתפילת מנחה, שומע את אימו מדברת בטלפון. "מי זה, אימא?" שאל בסקרנות. "זה יחזקאל, הוא התקשר לשאול משהו ממני". "תביאי לי אותו בבקשה" ביקש שמואל. "יחזקאל, אני רוצה להודות לך שוב על המשלוח מנות. זה היה כל כך יפה שהחלטתי לתת אותו להרב יעקבזון הראש ישיבה שלי".
שתיקה השתררה בצד השני.
"הלו?"
"יחזקאל, אתה שם?"
צחוקו המתגלגל של יחזקאל נשמעה היטב בצידו השני של הקו. "שמואל" אמר יחזקאל כשהצליח לעצור עצמו מלצחוק. "אולי אתה לא זוכר, אבל כשבאת לעזור אצלי בבית בקיץ האחרון, שכחת זוג גרביים מלוכלכות, וחשבתי שאין זמן מתאים מפורים להשיב לך אותם, אז שמתי אותם בתוך המשלוח מנות -מוסתרים היטב".
"מה?" צעק שמואל. "אז בעצם במשלוח מנות שנתתי לראש הישיבה שלי מסתתר זוג גרביים מלוכלכות..." את הטלפון הוא לא החזיר למקומו אלא שמט אותו ידו ורץ כאחוז תזזית לכיוון ביתו של הרב יעקבזון בנסיון למצוא את זוג הגרביים המלוכלכות לפני שתתגלה הטעות המביכה.
"אוהו שמואל! אתה שוב הגעת" שאג הראש ישיבה בניסיון לגבור על קולותיהם של הבחורים הרבים שרוקדים ושרים בקול. "אני רוצה להודות לך שוב על המשלוח מנות המפואר שנתת לי. אין לך מושג כמה נחת זה נותן לי". שמואל, שלא ידע איך להנחית את הבשורה שבטעות - או שלא בטעות - השתרברב לו זוג גרביים מלוכלכות בתוך המשלוח מנות, כיחכך בגרונו. "אה... הרב יעקבזון, אני יכול אולי לראות את המשלוח מנות שנתתי לך? יש שם 'משהו' חשוב שכנראה שכחתי שם". "בוודאי" ענה הראש ישיבה. "בוא תיכנס. הנה, המשלוח מנות מונח בפינה של המטבח".
הרבה ברירה לא נותרה לו, וכך, מצא את עצמו שמואל בצהרי יום הורים נובר במשלוח מנות שהוא עצמו נתן לפני כמה שעות. לאחר כמה דקות ששמואל נובר ונובר בניסיון למצוא את זוג הגרביים המלוכלכות, פונה אליו הרב יעקבזון ושואל: "שמואל, הכל בסדר? אתה צריך עזרה?". "לא, תודה" ענה שמואל. אני תכף מסיים.
כמה דקות עברו, אך שמואל עדיין מחפש. כאן פנה אליו הראש ישיבה ואמר: "שמואל, מה אתה מחפש?". בצר לו, נאלץ שמואל לספר את הסיבה שבגללה הוא נובר בערימה של משלוח מנות. ואמר בלחישה: "אח שלי ב'טעות' שם בפנים את הגרביים המלוכלכות שלי". הרב יעקבזון, תחת השפעה של האלכוהול, וללא קשר, גם עקב אישיותו התוססת, לא היסס ועצר את הריקודים וצעק: "חבר'ה, מישהו ראה את זוג הגרביים המלוכלכות של שמואל?". פניו של שמואל האדימו. הוא רצה לקבור את עצמו במקום. לא די לו שהרב יעקבזון צריך לדעת מהטעות שלו, עכשיו כל הישיבה וכל בני הבית יודעים על זה.
החברים בישיבה, לא הבינו בדיוק מה קורה, רק הבינו שהם צריכים לחפש אחר זוג גרביים מלוכלכות. ובכן, עכשיו 30 בחורים מחפשים במרץ אחר הפריט הנעלם. אך ללא הועיל. הגרביים לא נמצאו.
בכעס ובבושה, חזר שמואל לביתו לנסות ולחגוג את סעודת הפורים. בהגיעו הביתה, התקשר ליחזקאל אחיו בכדי לשפוך קצת את כעסו ולפרוק את אכזבתו. "אין לך מושג מה עשית לי יחזקאל. כל הישיבה חיפשה אחרי זוג הגרביים שלי..."
"שמואל" ענה לו יחזקאל. "אני סתם עבדתי עליך, לא שמתי שום גרביים במשלוח מנות. אני פשוט הייתי חייב לך בחזרה מהתקרית ההיא עם הדלי של מים שנפל עלי בעת פתיחת הדלת..."
אם לא האוירה השמיחה של יום הפורים, היה שמואל רץ עד חיפה בכדי לצעוק על אחיו. אך כנראה שהרוח הטובה של פורים יכולה לשנות אנשים לטובה.
"אז עכשיו אנחנו פיטים?" שאל שמואל.
"פיטים". ענה לו יחזקאל.