האוטובוס היה מלא בנו, ילדים שחגיגות בר המצווה שלהם עדיין הדהדו בזיכרון. כולנו חיכינו להגיע כבר לעצירה הראשונה כדי להימלט מהחום הנורא ששרר באוטובוס שבקושי הצליח לסחוב את הנסיעה הארוכה עד לטבריה. הרמקול הצורם נאחז בכל רגע על ידי ילד אחר שחשב שהגיגיו ישעשעו את החבורה, והנסיעה עברה לה באיטיות שגרמה לכולם לנמנם על שקיות הממתקים שהביאו איתם.
כשרצועת החוף הראשונה של ימת טבריה נפרשה בחלונות הימניים של האוטובוס, התחיל הציבור הצעיר להתעורר. האפים של אלו ששפר עליהם מזלם כבר נדבקו לחלונות שהתמלאו במהירות בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, ואלו שישבו בצד השני מתחו צוואר כדי להביט על נפלאות החוף המלא. השמש שהייתה עבורנו כאויב שאיים להרוס לנו את הנאת הטיול נראית מבחוץ כסיבה למסיבה עבור אלו שמשתוללים כרגע על החוף.
הרב שישב כיאה לו בקדמת האוטובוס התעורר מהשקט ששרר לפתע והסתובב לעברינו. כשהוא קלט על מה עינינו תלויות, מיד אטם את כל החלונות עם וילונות שנלחמו איתו קלות, תפס את המיקרופון ונהם לתוכו: "אתם חושבים שהם נהנים? אנחנו נהנים". סתם ולא פירש.
אף אחד לא האמין לו. אנחנו, שיושבים חנוטים בחליפות שחורות במעבורת חנוקה שמוכה על ידי השמש ללא רחם, אנחנו נהנים? הוא מאמין לעצמו? גדלנו מאז, וממחונכים הפכנו תוך זמן קצר לכמעט מחנכים. ואם יש דבר חיובי שלמדנו מהסיפור ההוא זה שחינוך חייב להיות ממקום אמיתי, כי ילד כמו ילד הוא שאזאם של אמת.
ונניח, נניח שהבלתי הגיוני אכן וקרה והילד הפתי האמין כי החוץ מלא בהבל וכאב, ואין בינו לבין הנאה ולו חוט דק שמקשר. נו? הילד הזה יגדל ויהפוך אט אט לפחות ילד ולפחות פתי, וימצא את עצמו עומד לבדו מול אותם פיתויים שפתאום ייחשבו בעיניו כמתוקים ומעניינים אך ידיו יהיו חשופות, ללא אף כלי עזר שיסייע לו להתגבר על אותם דברים שחונך עליהם, שהם בסך הכל חוט השערה, ופתאום נדמים בעיניו כהר גבוה.
• • •
הקריינית של הווייז מכריזה כי בעוד 3 דק' אגיע אל היעד, הקול שלה כל כך מעצבן ואני מבטיח לעצמי בפעם המי יודע כמה כי אחליף את הקול שלה בקול פחות מעצבן. חושי החניה כבר מתחילים לפעול ולנסות לאתר מקום בו אוכל להחנות את הרכב מבלי לחטוף דו"ח שיבאס לי את היום, אני מגיע אל היעד אך עדיין לא מצאתי חניה. אני עושה סיבוב נוסף ומתפלל לישועה, אני לא צריך לייעץ לקב"ה איך להושיע, העיקר שיושיע כי בעוד מספר דקות מתחילה פגישה שכדאי להגיע אליה בזמן. בסיבוב השישי אני רואה רכב חדש משלי נצמד למדרכה, חונה במהירות, והנהג נטול הדאגות יוצא מהרכב.
עד כאן. הקנאה מטפסת לי לראש. רכב חדש זה דבר שאני יכול להבליג עליו ולא לקנא, אבל למען השם, איך אני יכול שלא לצאת מדעתי כשאני רואה אותו מגיע 15 דקות אחרי וחונה איפה שהוא רוצה, בעוד אני כלוא ולחוץ למצוא פיסת חניה?
כשהייאוש הצליח להשתלט עליי באופן סופי השפלתי מבט ונכנסתי לחניון בתשלום, בידיעה שכשאצא ממנו יש סיכוי גדול שאשלם מחיר הזהה למחיר של דו"ח, ניחמתי את עצמי שעדיף לגרום עושר לבעל החניון שמנצל מצוקות של אנשים כמוני מאשר לספק מקור אושר לפקח שמחרף נפשו במזג האוויר המשוגע הזה בכדי להעשיר את קופת העירייה.
יצאתי מהחניון במהירות והתחלתי להתקדם לכיוון המקום אליו הייתי צריך להגיע. כשעברתי על יד המכונית שחנתה בהתנשאות תל אביבית טיפוסית ראיתי על השמשה הקדמית חתיכת פלסטיק כחולה שמוצמדת אליה בחזקה. נכון, תו נכה.
אותו אחד שלפני כמה דקות נתפס בעיניי כאביר החופש, כזה שחונה איפה שהוא רק רוצה, מבלי לתת את הדעת לפקח שעלול לקנוס אותו, הפך בין רגע לאדם הכבול עלי אדמות. והדבר שמסגיר יותר מכל את הנכות שלו הוא בעצם החופש שלו לחנות ולעשות מה שהוא רוצה מבלי להתחשבן כמו כל הנהגים הבריאים שנעבאך, צריכים להתמודד עם מצוקות חניה וכשמוצאים אחת כזו סוף סוף - הם צריכים לשלם עליה.
"להסתובב זה לא אומר להיות חופשי". לומר על הנאות החיים שקורצות מכל עבר שאינן הנאות - זה לשים מסקינטייפ על העיניים, על המוח. וכשהילד יגדל, והוא יגדל בעז"ה, הוא יפתח את העיניים ויגלה התעניינות באותם דברים שציירת לו כמקור הרע והשעמום.
החופשיות שקוראת לנו מכל עבר מעידה על התכונה ההפוכה לגמרי, על ה"נכות" הגדולה, והשעבוד החומרי האינסופי הוא זה שמרחיק אותנו מחיי הרוח שבסופו של יום אלו החיים היחידים שנשארים לנצח. נוכל להתמודד עם פיתויים כאלה ואחרים שבסופו של דבר מי ששקוע בהם ומחייך כחופשי לכל דבר בעצם מעיד עד כמה הוא כבול, גם בלי התו.
בפרשת ויגש, לאחר שמתגלה יוסף אל האחים, ולאחר שהקול בא ביתה פרעה, מתבקש יוסף לומר לאחים בשם פרעה "טַעֲנוּ, אֶת-בְּעִירְכֶם, וּלְכוּ-בֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַןוּקְחוּ אֶת-אֲבִיכֶם וְאֶת-בָּתֵּיכֶם, וּבֹאוּ אֵלָי; וְאֶתְּנָה לָכֶם, אֶת-טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאִכְלוּ, אֶת-חֵלֶב הָאָרֶץ".
פרעה מציע לעם ישראל את החיים היפים עלי אדמות, חיים שיש בהם את כל טוב ארץ מצרים בשפע אמיתי וללא דאגות כלל, אך תמורת זאת צריכים בני ישראל להיסגר בתוך מצרים, שכשמה כן היא "מיצר". הטוב הרב שיקבלו מפרעה מגביל אותם בתכלית ההגבלה, עד שכמה דורות לאחר מכן שהפכו לעבדים שפרך הייתה עבודתם, ועדיין כשהציעו להם גאולה וחירות, מחשבתם הייתה על שומים וקישואים.
יצאתי לרחוב שהספיק כבר להחשיך ואני רואה פקח עומד על יד הרכב שנשא את התו ורושם לו דו"ח במרץ של בוקר, "שמת לב שיש לו תו נכה?", שאלתי את הפקח שהמשיך לרשום כאילו העולם לא יתקיים בלעדיו. "לכן מותר לו לחסום את התנועה?" שאל אותי בחזרה תוך כדי שהוא מצמיד את הדו"ח לשמשת החלון ומסתיר את התו.