קולמוסים רבים נשברו מאז יום שלישי, עת פורסם פסק הדין בעניין חוק הגיוס. ביקורת נוקבת מחד, וצהלות שמחה מאידך. גם אני השחזתי את עטי, ואבקש לבקר את פסק הדין.
אין בכוונתי להידרש לחשיבות לימוד התורה, ולעובדה כי רק לימוד התורה מחזיק את קיומו של העם היהודי, וללא לומדי התורה, צבא חזק ככל שיהיה - לא ינצח: "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'". בדרך זו הלכו רבים וטובים ממני, אני מבקש להתעלם מכל מימד דתי, ולתהות על פסק הדין דווקא מההיבט המשפטי, הערכי והציבורי.
לצורך הויכוח, נניח כי יעבור חוק ובו יקבע כי תלמידי תיכון מצטיינים יהיו פטורים משירות צבאי, בתנאי שהם יתחילו מיידית לימודי מדעים באוניברסיטה ויהפכו למדענים. המדינה תחליט להכיר בחשיבות המדען על פני החייל, ותקבע כי היא מעדיפה לגדל פרופסורים על פני גנרלים.
תחושת הבטן שלי, ודומני שלא רק שלי, היא כי בג"ץ שיוגש כנגד חוק שכזה המפלה את הצעירים המצטיינים על פני אחיהם המצטיינים פחות, ידחה. בג"ץ יקבע, בק"נ טעמים, מדוע חשוב לאפשר למצטיין להיות מדען, עד כמה זה חשוב למדינה. מדוע בפטור, אותו הוא מקבל מהשירות הצבאי, אין כדי להוות הפליה, וכי דמו של הגאון אינו סמוק יותר מדמו של האחר, אלא כל אחד תורם למדינה ולעם בצורה שלו. ויוסיפו שופטי הבג"ץ שכמו שתזמורת צריכה כלי נגינה שונים, כך גם מדינה צריכה מדענים לא פחות מחיילים.
מובן כי טיעונים אלה נדחים בבוז על ידי שופטי בג"ץ, עת דנים על לימוד התורה.
אך, כאמור, לא לשם אנו מכוונים במאמר זה. אנו נניח כי בג"ץ יקבע שאכן חוק זה אינו חוקתי, ויורה על ביטול החוק. החוק יוחזר לכנסת, שידון בו פעם נוספת, ושוב יקבע שלמרות מה שבג"ץ סבור, העם באמצעות שלוחיו בכנסת, סבור כי יש לשוב ולחוקק את החוק. פירוש הדבר הינו, כי למרות שתשעה שופטים סבורים כי אין לאפשר חוק זה, העם באמצעות חברי הכנסת סבור כי יש לחוקקו.
כאן הגענו לשאלה מרכזית הרבה יותר, מי אמור לקבוע מה טוב למדינה ולעם? העם כולו, שעושה זאת על ידי 120 נציגים אותם הוא בחר, וככל והם פועלים בניגוד לרצונו הם מועברים מתפקידם, או תשעה שופטים שמעולם לא נבחרו על ידי העם? מי הוא "קול העם" עליו כבר אמר רבי מאיר עראמה: "קול הרבים כקול ש-ד-י" (והביטוי המוכר יותר "קול המון כקול ש-ד-י").
הכנסת סבורה כי יש צורך חיוני לקדם את המדע במדינה, גם על חשבון פגיעה בכמות החיילים, האם היא אינה רשאית לעשות זאת? האם לשופטי בג"ץ ישנו את הכח להורות למדינה כי למרות שהיא סבורה שיש צורך חיוני במדענים, בכל זאת הם מבטלים צורך זה, וקובעים שבמקום להיות מדענים אותם צעירים מצטיינים יהיו חיילים.
מה מקור הסמכות שניתנה לשופטים לקבוע כי העם, באמצעות שלוחיו חברי הכנסת, אינו יודע מה הוא רוצה ומה טוב לו, ולכן השופטים יקבעו לעם את אשר מתאים לו.
הסוגיה שהעלה בג"ץ נוגעת למשהו מהותי הרבה יותר. דרך ההתנהלות בין קבוצות שונות, מחייבת חיבורים ופשרות המבטאים את רצון העם - באמצעות נציגיו. הבה ונבדוק את רצון העם במקרה של חוק הגיוס. ועדת טל, שלאור מסקנותיה חוקק חוק הגיוס הראשון, הוקמה על ידי שר הביטחון אהוד ברק, ואחד מחבריה היה יצחק הרצוג, ממפלגת העבודה. חוק זה, שיסודו אינו אצל חברי הכנסת החרדים, בוטל על ידי בית המשפט העליון. גם התיקון לחוק, תיקון שנוצר על ידי מפלגת "יש עתיד", בהתנגדות נחרצת של חברי הכנסת החרדים, בוטל על ידי בג"ץ בפסק דינו השבוע. וכמובן גם התיקון האחרון אותו יזמה הממשלה הנוכחית.
שלושת התיקונים הנ"ל, אפשרו את המשך לימוד התורה, ואת קיומו של עולם הישיבות. כל חוק בדרכו שלו (כמובן שהחוק שחוקקה "יש עתיד" היה חוק שעולם הישיבות התנגד לו נחרצות – אבל גם הוא הכיר בצורה זו או אחרת בקיומו של עולם הישיבות וגם הוא בוטל על ידי בג"ץ). השווה לחוקים הוא רצון העם, ימין ושמאל, חרדים ודתיים ואפילו מפלגה שחרטה על דגלה את המלחמה בחרדים, כולם מצאו את הדרך לקיים את עולם התורה, ולפטור בחורי ישיבות מגיוס.
עוד שווה לשלושת החוקים, כולם בוטלו על ידי בית המשפט העליון.
העם אמר את דברו, העם סבור כי חובה לאפשר את לימוד התורה בארץ ישראל, מי שמכם שופטי בג"ץ להיות מורמים מעם ולבטלו???
ישנה אמירה המיוחסת לח"כ יצחק בן אהרון ממפלגת העבודה, לאחר המהפך הפוליטי בשנת 1977, לפיה אם זה רצון העם הרי שיש להחליף את העם.
בשנת 1977 יצחק בן אהרון רצה להחליף את העם, בשנת 2017, בג"ץ החליף את העם.