"מה? באמת? וואו, הכרתי אותו! לא יאומן! מסכנים".
בשלב השני מחטטים בשקט בפרטים הטכניים. מתי ראו אותו לאחרונה? מי מצא את הגופות? מה טוענים במשטרה?
עוד צקצוק שפתיים ועוברים לשערורייה הבאה.
ואיפה אנחנו בסיפור הזה? איפה האחריות שלנו כחברה חרדית, שבשוליה מתחיל להיערם הר של גופות? מיהו הטרוריסט השקוף, שמבצע פיגועי דקירה אכזריים בטובים שבבנינו וזוכה ליחס של משיכת כתפיים כאילו מדובר בתאונת דרכים שגרתית?
אם מישהו יוציא עט ודף, ויערוך רשימה של חללי היוצאים בשאלה בשנים האחרונות עלול ללקות בהלם. לכל אחד מהם, טרם קיפד את חייו במר ייאושו, ישנה תמונה חייכנית של 'בן טובים' מחייו הקודמים. הנה ההוא עם שטריימל מבהיק ופאות מסולסלות, הנה ההיא בתלבושת סמינר חסודה, הנה ההוא בבגדי תשחורת לצד אביו הצדיק.
ואז מגיע המשבר. הרגע החמקמק הזה שמשהו ב'סרט-הנע' החרדי נדפק. כמו פחית קולה פגומה הנפלטת מפס הייצור. מכאן והלאה מתחיל מסע ייסורים שהעוברים בו מתארים ככף קלע אכזרי. ההצצה 'החוצה', ההליכה על החבל הדק שבין שני העולמות, אובדן המשפחה, אבדן הזהות, אובדן התמיכה הקהילתית, אובדן האלוקים, הדיכאון, הבדידות, ותחושות אשמה מייסרות הפוצעות את הנפש. ואז מגיע הרגע הנורא שהחבל הדק נקרע, המשא הכבד קורס תחתיו ומכריע. כמעט תמיד המסלול הוא חד כיווני.
זה שלנו. זה אצלנו. בחצר האחורית שלנו. אלו הבנים שלנו. חברה שאלופה ברבבות גמ"חים למוצצים בשלוש בלילה, שמייצרת מפעלי חסד מפוארים בכל תחום אפשרי, שמטיסה לקצווי ארץ חולי סרטן קשים, מוצאת את עצמה מבולבלת וחסרת אונים מול המשחית הפנימי הזה. נציגנו הנאמנים הנלחמים עבור עוד עשרים שקל לאברך משתתקים מול הנגע הזה.
אין ברשימה זו להצדיק את מעשיהם של אותם נשמות אבודות, ואין כאן אצבע מאשימה כלפי איש. בלי שאף אחד ישמע, כל אחד מאיתנו שיש לו ילדים בוגרים מכיר את החרדה הקיומית הזו. רק שהבנים ילכו בתלם. והנה, זיכה אותנו ה' לרוות נחת מילדינו. ומה אנחנו משיבים לו בחזרה? האם הטנו אוזן לזעקתם של הילדים האבודים? ללילותיהם הטרופים של ההורים המיוסרים?
לא הכרתי את אינדיג. אבל אני מרשה לעצמי להשתמש בו כצלצול השכמה. משהו צריך להשתנות. די לקטל בשוליים. אין סיבה שלא נדע להתגבר על הפחד והבושה, ולהקים בתוכנו מסגרות תומכות היודעות להכיל אותם ואת לבטיהם. מסגרת כזו שמחד לא תיתן לגיטימציה לנשירה אך תדע להשאיר אותם בתוך הקהילה. מסגרת כזו, שלראשונה תוכל להציג את הבחור ואת הנערה שעשו את הדרך חזרה.
ויפה שעה אחת קודם.