הלברטל: המתנחלים לא מקדשים את החיים

אין מילים. אין מילים לתאר את האסון שפקד את משפחת טהרלב. את עומק הטרגדיה, בהירצח בנם הקדוש, אלחי הי"ד, בידי בן עולה לפני מספר ימים.

הלווית אלחי טהרלב הי"ד (צילום: ynet)

וכאן באה אמירתו המצמררת, מתוך קירות לבו, של האב השכול. כבר בברית של בנו הייתה לו הרגשה שהוא ייעקד. האם הרגשה כזו יכולה להיות בברית של אב בפתח תקוה, או בהוד השרון, או בחיפה, בלונדון, בניו יורק או בכל מקום אחר?

תחושה קשה ואוטנטית כזו יכולה להיות רק בסיכון המתקיים בטלמון, בעופרה וביהודה ושומרון. רק מתוך הקשר זה, ניתן להבין את משמעותה המצמררת של תחושת האב השכול. ניתן בהחלט להבין את הזעקה הלא שגרתית. כי לא רק הוא. כך חיים שם, המתנחלים. בתחושה קיומית של חידלון אפשרי. זה הכרח מתמשך ההמונח בתת מודע, של כל מי שיום יומו מלווה באלימות שאינה פוסקת. בחיים מאוימים.

באמירתו הנוקבת של האב, בא לידי ביטוי מוחשי וכואב, סיכון החיים של מגורים בשטחי יהודה ושומרון, כמיעוט זניח בין מיליוני ערבים. הרי האב לא התכוון חלילה לקדש את המוות. אך הוא הביע תודעה. זו הנובעת מתוך הכרה ראויה של מציאות החיים, של עם ערבי הנתון בכיבוש, ומנצל את היותו רוב בין אזרחים כובשים. כאן לא משנה הצדק עם מי. כאן קובעת המציאות.

הרי הרוב המכריע של הפיגועים, היום יומיים, מתרחשים בשטחים, ובירושלים סמוך לעיר העתיקה. במקומות אלה, מרגיש המחבל ביטחון. בנוסף על כך, המתנחלים הם טריגר שנאה תהומית עבורו. אז אם בירושלים קיים הכרח להישאר, בשטחים זה מופרך לחלוטין. שם צריכה להיות אוגדה של צה"ל ולא אזרחים המשמשים מטרה נייחת וניידת לחורשי רשע.

החרדה לפיקוח הנפש של כל יהודי, של כל אדם, מביאה שוב ושוב למסקנה המתבקשת: אסור להתנחל בלב ריכוז של מרצחים מחמאס, או מכל ארגון אחר. השטחים אינם מקום לאזרחים יהודים. רק כך ימנעו תחושות קשות כאל של אבות, וכך גם תמנע פגיעה, חלילה, בחייהם של בנים.

הערת המערכת: הדברים אינם מייצגים בצורה כזו או אחרת את מערכת האתר ונכתבים על דעתו של הכותב ובאחריותו בלבד.