לפני מספר ימים הודיע נתן, בעלה של דפנה מאיר הי"ד, על ארוסיו. הוא בעצם לא צריך להודיע. מספיק שיצייץ בטוויטר. כולם כבר ידעו מזה. כי הוא סלבריטי של הציונות הדתית, של המגזר. גם אם הוא יצא לחופשה, כולם ידעו. ועל יום הולדת. ועל תחפושתו בפורים. והיכן יבלה את ליל הסדר.
היו עוד עשרות הרוגים באינתיפאדת הסכינים. חלקם מהציונות הדתית. רק מאיר הפך לסמלה של אינתיפאדה זו. יש כאן משהו לא מוסרי בהבלטה החריגה של המקרה. וכי ההרוגים האחרים אינם יקרים למשפחותיהם? איך זה שיודעים רק ממנה? מה עם כל עשרות ההרוגים האנונימיים האחרים? למה שם אין ליטוף כזה? אולי בגלל כשרון יחסי הציבור של נתן. למה לא עשו במות לזכרם? למה לא כתבו עליהם ספרים? האם אין כאן הפליה בין דם לדם? הם לא בני אדם?
המגזר ניכס לעצמו את דפנה מאיר, והפך לחלק ממנה. המגזר והיא, חד הם. פגיעה במגזר כמוה כפגיעה בזכרה, ולהיפך. אין ספור מילים נכתבו על הטרגדיה, נערכו כנסים, תוכניות רדיו, נכתב ספר, הוא נסע לאו"ם. זה יוצר אחריות. המגזר נושא אותו על כפיים. כל ציוץ של נתן, הופך לאירוע, גם אם הוא לא כזה. נדמה לי שאני מבטא תחושה לב של אנשים רבים, ואולי בעיקר נשים רבות, כשלפתע, במחי אירוסין, הסמל החי וממשיכה של אשתו במגזר - נגוז.
ההספד של נתן מאיר (צילום: עפר מאיר ודניאל אליאור - ynet)
הוא לא עבר על ההלכה, אבל הוא הפר מוסר. זה כאילו שהנשיאה התהודתית בסבל, הייתה לא ממש אוטנטית. הסמל הפנה עורף למגזר, שחיבק אותו באמפתיה ובאהבה מדהימים. יש כאן לא רק פגיעה בזכרה של דפנה, אלא פגיעה במגזר כולו. כאילו חיכה שנה לצאת ידי חובה, ומיד התארס. מטבע הדברים, נשים נמשכות יותר לידוענים, וקל להם להתחתן מחדש גם אם יש להם ילדים.
אפילו האירוסין היו מתוקשרים, ולא רק מעמד פרטי. הוא עצמן דאג לפרסם את זה, וידע שזה יקבל ביטוי בכלי התקשורת. שהרי הוא סמל. הוא פשוט כנראה התאהב בחיבוק הזה.
כשהעם נותן כוח. כשהעם מרעיף אהבה. כשהעם או המגזר נותנים עוצמה – יש אחריות. אחריות מוסרית להפיכה לסמל. האירוסים המוקדמים יחסית, הם מעין בגידה באחריות זו. הפניית עורף למוסר המתבקש. ובעיקר, מעין בגידה באותו מגזר שנושא אותו על כפיים. משהו באמון על הצער והדמעות נפגם. המגזר נשאר לנפשו. הוא, וזכרה של דפנה מאיר.
הערת המערכת: הדברים אינם מייצגים בצורה כזו או אחרת את מערכת האתר ונכתבים על דעתו של הכותב ובאחריותו בלבד.