משה קיוויתי, הבכיר מ"הוועד למען טוהר המחנה" שמעצרו לזמן קצר ותפיסת הפנקסים שברשותו הובילו לגל המעצרים של חשודים בתקיפה (ושאינם, ששוחררו בהמשך), מרגיש שהוא ופעילותו ניצבים בפני צומת גורלית.
מחר (ראשון) יחל בבית המשפט הדיון בעתירתו נגד המשטרה בבקשה להשיב לרשותו את המחשבים והציוד שנלקחו ממנו, וכעת הוא יושב לראיון ב"כיכר השבת" להסביר את התנהלותו שקוממה רבים.
והוא מדבר כפי שלא דיבר מעולם: על כך ששמר אצלו במשך שנים פנקסים ובהם סיפורים קשים על חשודים בתקיפות גם לאחר שהוכחה חפותם, על הביקורת הקשה שיש לו על גופים חרדיים אחרים העסוקים במסע ציד אחר תוקפים, על התנהלות המשטרה מולו בימים אלו ועל יכולתו לעסוק בכלל בעניינים כה רגישים וטעונים כשהוא לא איש מקצוע שרכש השכלה לצורך זה.
איך התחלת בפעילות הזו?
"כבר לפני 10 שנים ביקשו ממני רבנים להיכנס לעזור בנושא הזה, בממוצע אני מתעסק עם חמישה-ששה מקרים בשבוע, ובסך הכל עברו תחתי עד עכשיו אלפים (כולל של חשדות שהופרכו, לא רק של תקיפות. א.ר.)".
למה הרבנים לא מטפלים בעצמם במקרים כאלו?
"תפקידם של רבנים הוא תורני, הם לא אנשי מקצוע. רב הוא לא עובד סוציאלי או עורך דין. והיות והפונה לרב עושה את זה בגלל הענין הרוחני שלו ולא בגלל הענין המקצועי, הרב בוחר לעצמו את האדם שממקסם את המטרות האלה - חוקיות ומקצועיות. ואני, שהוכחתי תוצאות גם באיך משיגים עוד מידע ואיך מתקדמים הלאה, והכל ברגישות, מקבל את הפניות האלו".
"לדוגמה, הרב אומר לי: תמקסם את הראיות המשפטיות בשביל לגשת למשטרה, תבדוק. אחר כך אנחנו דנים בזה, ולפעמים הוא אומר לי אני לא יכול להחליט. במקרים כאלו, אם חלה עלי חובת דיווח אני הולך לתחנת המשטרה ומספר הכל. עשיתי את זה עשרות אם לא מאות פעמים וככה עזרתי באיתור החשודים. אני גם אומר את זה למתלוננים שלא יודעים מי תקף אותם: 'על פי ההלכה יש דין רודף על תוקף שלא יודעים מיהו, ואתה חייב ללכת למשטרה כדי שהיא תעזור למצוא אותו'".
"התפקיד שלי בינתיים זה לקחת מצלמות, ולאתר את החשוד בצורה ראויה - לא דרך קבוצות וואטספ כפי שנהוג בשנתיים האחרונות... יש לנו דרך מקצועית וסודית שלא ניתנת לפרסום, שעל ידה אנחנו מאתרים בדרך כלל את החשוד".
"משטרת ישראל בעצמה פנתה אלינו מאות פעמים כדי שנאתר את החשודים, והצלחנו בזה. הכל אצלנו רשמי, מכוון, מתחת לרדאר ובלי תקשורת - בתיאום ובשיתוף פעולה מלא עם המשטרה. כל הסיבה שעכשיו אני מדבר עם התקשורת היא בגלל שאין ברירה ו'במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש'".
מי שמך, משה קיוויתי? רכשת ידע מקצועי ועברת הכשרה הכרחית כדי שתוכל להחליט בנושאים כל כך רגישים?
"אני האחרון שמחליט. בכל תיק ותיק באופן פרטני ונקודתי - ויעיד על זה כל מי שאי פעם התלווה לפעילות שלי - אני מרים טלפון למספר אנשי מקצוע. ככה כל פעם מחדש. אני לא מחליט כלום, אני רק הגורם המנתב".
איך יכול איש מקצוע, פסיכולוג וכדומה, לחרוץ גורלות דרך הטלפון בלבד, ללא שפגש והכיר מקרוב את האנשים שעליהם דנים?
"כשמגלים את זהות החשוד, זה כבר לא דרך הטלפון. אז דרך הטיפול היא קבועה וברורה: אנחנו מפנים את החשוד/התוקף לאבחון מקצועי כדי שיקבע לגביו את 'הערכת המסוכנות' שלו ולפי זה המאבחן קובע את אופן הטיפול. בשלב זה אנחנו משיגים קרובי משפחה או מכרים צמודים של התוקף שילוו ויחייבו אותו להליך הטיפולי שנקבע לו".
איך אתה מתייחס להתנהלות של גופים חרדיים אחרים בענין?
"אני לא רוצה להזכיר שמות של ארגונים, אבל יש לי ביקורת על חשיפה מהירה מדי ולפעמים לא נכונה. היה לפני כמה זמן מקרה בביתר של מישהי שאדם חרדי הסתכל לעברה חצי דקה. היא רצה אחריו כשהיא מסריטה אותו, הסרטון הופץ במכוון, והוא אותר. זה לא שאני יכול באמת לדעת מה האישה הרגישה ומה באמת קרה שם, אבל שמו הוכפש, הוא 'נשרף', על חצי דקה של סימן שאלה. אנחנו ממש נגד התנהלות כזו. אנחנו כן בעד שתהיה חשיפה אחרי שיש הרשעה, לא לפני כן".
"היה גם את המקרה שהתפרסם בחדשות על מישהו שניסה לתקוף ילדה - שאגב פנו אלי להתערב בזה, ולא רציתי כי אני עובד רק באזור ירושלים. אחרים רצו ופרסמו מיד את הסרטון שלו. הוא נעצר, ואחר כך שוחרר כשהתברר שיש לו אח תאום שהוא כנראה התוקף. זו דוגמה קלאסית למה אני נגד החשיפה המיידית".
קויתי מבקר את סגנון הפעילות של כמה מהארגונים החרדיים האחרים, ומביא דוגמאות
חשיפה מוקדמת לא עשויה לעודד מותקפות שקטות לבוא ולהתלונן?
"ממש לא. זה ההבדל בין שיקול קהילתי לבין שיקול חוקי. החוק אומר ככה: עשית עבירה - מחפשים את העבירה שלך ועוד עבירה דומה. השיקול הקהילתי, שלנו, הוא רק לפתור את הבעיה שנחשפה, את המקרה שכבר לפנינו. בדרך כלל המקרים הנוספים מתגלים על הדרך, גם בלי החשיפה המיידית לכל העולם - שאז לפעמים התוקף לא יטפל בעצמו. אני מכיר מקרים של כאלו שכבר יצאו מהכלא, ובגלל שכולם יודעים עליהם רמת האמון אצלם ביכולת הטיפול, שואפת לאפס".
נחזור לדרמה של החודשים האחרונים: למה החשוד המרכזי בפרשת בני הזוג וילר טפל עליך האשמה שאתה כביכול מעורב בפרשה, ולכן תחילה נעצרת?
"אני לא יכול לתת הערכות על אדם לא יציב".
(צילום: דוברות המשטרה)
ומדוע המשטרה החליטה בשבוע שעבר להשתמש בחומרים - כולל פנקסים - שהיא תפסה אז ברשותך. בכך היא הרי פוצצה את הקשר ארוך השנים שאתה טוען שהיה לך איתה. זו החלטה מכוונת של המשטרה או שיד ימין שם לא יודעת מה יד שמאל עושה?
"שניהם כאחד. קודם כל, להערכתי, מישהו מהפיקוד בימ"ר (יחידה מרכזית) ירושלים לא הכיר את הדרך והשיטה שלנו ואת האמון בנו. מעבר לזה, הימ"ר בחרה שלא לשוחח איתי ולא להידבר איתי בנושא הפנקסים, למרות המון פניות ופעולות שעשיתי בשביל זה, ולמרות שמראש אמרתי להם 'אתם תעשו טעות, ועוד תעצרו בעקבות הפנקסים אנשים ודמויות רבניות שהם כאילו עוברי עבירה, כשבאמת הם אפילו לא קשורים לכלום', כי זה יומנים של סיכום ראשוני ודו"חות, לא של מסקנות. הם ראו את הפנקסים כהוכחה שיש פה השתקה".
"היום, אחרי גל המעצרים, הם רואים יותר ויותר שלכאורה אני צודק. מה עכשיו הם יעשו - ימים יגידו. ניסיתי בכל דרך להשיב את האמון מול ימ"ר ירושלים שביצע את המעצרים, אבל היא יחידה חיצונית ומטבע הדברים לתחנות המקומיות שמכירות אותי יש פחות משקל ומילה מולם. כשיחידה עושה חקירה, ליחידה אחרת אין זכות להתערב ולהביע דעה".
אז זו שלומיאליות או זדון?
"בעיקר שלומיאליות, אבל יש פה גם זדון. אחרי השלומיאליות הגיע גם זדון".
אולי הגיע הזמן שתסביר: למה שמרת את הפנקסים שבחלקם - כפי שנחשף ב"כיכר השבת" - היו שמות של אנשים שסתם העלילו עליהם וחשדו בהם והם לגמרי חפים מפשע?
"זה הולך ככה: אני רושם לעצמי מידע ובודק אותו. מטבע הדברים, אנשים לא שמחים שמישהו חוקר לגביהם, ובגלל זה לפעמים אני נשאל על ידי רב או גורם מוסמך אחר על נסיבות הבירור שעשיתי או על תוכן הענין, אז אני חייב להציג בפניו את ההתנהלות הראשונית שלי, ולכן אני שומר הכל. אם אני לא ישמור, אני שם את עצמי ואת הפעילות שלי בסימן שאלה, כשלא יהיה לי מה לענות לטענות שצצות נגדי מבעלי ענין. היומנים בפועל לא היו מונחים אצלי בכיס ובאופן עקרוני גם לא במשרד. החיפוש האחרון של המשטרה אצלי היה מאוד מקיף ורחב וככה היא הגיעה לאותם יומנים".
"אני גם מצהיר עכשיו, שהשימוש שהמשטרה עושה בהם הוא לא חוקי, גם כי צו החיפוש לא ניתן לגבי זה. נכון שהמשטרה הגיע לבית המשפט עם מוצג עובדתי, היא רק לא מספרת לשופט איך הוא הגיע אליה. בישראל לא התקבל חוק 'פירות העץ המורעל' (מונח משפטי המגדיר ראיה שהושגה באופן לא חוקי. א.ר.)".
עכשיו, אחרי מה שקרה, כשהוכח איזה נזק גרמה ההתנהלות שלך, אתה עדיין לא מבין שצריך להפסיק עם שמירת הפנקסים והחומרים על מקרים שהוכח שאין בהם כלום?
"ההכרעות לגבי דרך העבודה של "טוהר המחנה" מעתה ואילך, יהיו על פי החלטות של שלושה בתי דין מכמה ערים בהם אנחנו פועלים (ירושלים, בית שמש וביתר עילית. א.ר.) ובליווי עורכי דין".
בחצי השנה האחרונה מתפרסמים כל שבוע שלושה-ארבעה מקרים, בממוצע, של מעשי תקיפה שביצעו אנשים חרדים. כאיש "טוהר המחנה", מה דעתך: ישנם יותר תוקפים או שהמצב היה כך תמיד רק גברה המודעות להתלונן נגדם?
"נכון שיש יותר מודעות, אבל האמת מאוד כואבת, והיא שיש יותר דחף למעשי תקיפה. את הסיבה לזה יכולים לתת רק קרימינולוגים. אנחנו עורכים כבר זמן רב מחקר בענין, ואין לנו עדיין הסבר חד משמעי. וזה לא רק בציבור החרדי, אלא בכלל במדינת ישראל יש יותר נועזות בעיקר אצל תוקפי קטינים".
מה השלב הבא בהקשר למאבקיך המשפטיים?
"מחר (ראשון) יתקיים דיון בבית משפט בבקשה להשיב ל'טוהר המחנה' את המחשבים והציוד המשרדי שהמשטרה לקחה. את הפנקסים המדוברים אני מנסה להשיג בדרכים אחרות".
מדוברות המשטרה נמסר בתגובה לטענותיו של קויתי כלפיה: "משטרת ישראל אינה מתייחסת לחקירות שעדיין מתנהלות".