רבים הם האנשים הנבוכים בחייהם. המציאות משתנה, הנסיבות משתנות, הרצונות מסתבכים, המאוויים מתחלפים. אז איך אנחנו מתייחסים לשינויים הללו? - יש הנבהלים משינויים, יש הנאחזים בבהלה, יש הקופאים עם הזמן ויש המשתוללים, זורמים וחיים את הרגע ולא חושבים קדימה, אין להם אסטרטגיה בחיים. אז מה היא הדרך הנכונה לחיים?
נכחתי השבוע בשמחת שבע ברכות לזוג היהודים יוסף משה (ג'ניה) ורינה (האנא), זוג שזכה להתקרב לאבינו שבשמים ולהקים בית נאמן וכשר בישראל במרכז מוסקבה, ובתוך דברי שנשאתי שם אמרתי: אנחנו צריכים להתבונן בשעה הגדולה שאנחנו עומדים בפניה, ולנצל את התקופה, את הזמן, לכיוונים הנכונים.
כל המפרשים עמדו על הפסוק הפותח בפרשת השבוע, "ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה", והמרכזי שביניהם, רש"י, אומר: לכך נכתב 'שנה' בכל כלל וכלל, לומר לך ש"כל אחד נדרש לעצמו".
מרחיב ומסביר הרש"ר הירש: ישנם אנשים, שאינם מודעים לייחודה של כל תקופה ותקופה. כתוצאה מכך, הם עוברים את החיים כספינה המטורפת בים, ללא כיוון וללא מטרה. במקום לעבור תקופת חיים, הם נסחפים בהם, אובדי עצות, ואינם מגיעים ליעד הנכון. ישנם אחרים, שמרוב התלהבות ולהיטות לחיות את עצמם, הם שוכחים שעליהם להתקדם ולהכין את עצמם לקראת התקופה הבאה.
עלינו ללמוד, איפוא, כיצד לחיות את תקופות החיים השונות, כיצד לנצל אותם. הדרך הנכונה היא, לחיות את כל תקופות החיים כמו שהם; לחיות את הילדות כילדות, ואת ימי הנעורים וימי הזיקנה כמו שהם. מי שמנסה כילד להיות "מבוגר", הרי הוא נכשל. צעיר שאינו מנצל את המרץ של ימי נעוריו בצורה נכונה, מבזבז את חייו. זקן השואף לחיות כ"צעיר", סופו להתאכזב.
זה מה שאומר לנו הפסוק על שרה אמנו: "ויהיו חיי שרה", כיצד היא חיה את חייה? היא לא חיה "מאה ועשרים ושבע" שנה; היא חיה כל תקופה לחוד, "כל אחד נדרש לעצמו". לכן השיגה בכל אחת מהן את מה שניתן להשיג: בשנות הילדות - את היופי, שהוא מראה על שלמות התפתחות האדם, הן מבחינה חיצונית, והן מבחינה פנימית. היא באה לתקופת הנעורים כאדם שלם מכל הבחינות - "בת כ' כבת ז' ליופי". בשנות נעוריה - את הניצחון במלחמת היצר, ללא חטא, ועם מטען זה היא הגיעה לשנות הזיקנה, "בת ק' כבת כ' ללא חטא".
סיפרתי, שלבית אבי ואמי לא נכנסו שום עיתונים, אפילו לא החרדיים ביותר. בכל יום רביעי או חמישי היינו מקבלים את החוברת "דער אידישער שטראל" (קרן האור היהודי) ואת זה לגמנו ברוב להיטות. היינו גומעים בשקיקה כל מילה שנכתבה בו, סיפורי צדיקים, סיפורי בדים, הלכות ומנהגים, רשימות ופיליטונים, חרוזים והיסטוריה ואף הטור הקצר של "קליינע נייעס פון די גרויסע וועלט" (חדשות קצרות מהעולם הגדול), שהיינו קוראים את החדשות ארבע חדשים אחרי שזה קרה... אפילו את המודעות קראנו ולא החסרנו מילה.
אחד המדורים הפופולריים בשבועון היו הפיליטונים של "בערל סאקאלאווער", שהיה מביא לנו סיפורים הזויים ומטורפים על מה שקורה מעבר למסך הברזל. אני לא יכול לשכוח את הכותרות: "סליחות נאכט אין קייב" (ליל סליחות בקייב), "א ברית אין מאסקאווע" (ברית-מילה במוסקבה), "א אידישע חתונה אין רוסיע" (חתונה יהודית ברוסיה). הסיפורים ההרואיים הללו נחקקו עמוק בזיכרוני, ביחד עם כל הספרות של ימי הבולשביקים, רדיפת הדת מימי הצאר, סיפורי חב"ד והגבורה היהודית מתחת למסכי הברזל. עד היום, כשאני חושב על מוסקבה וסמלים יהודיים, אני לא יכול להתעלם מאותם סיפורים מדהימים ולעשות את ההקשר.
רצה הגורל ומאת ה' הייתה זאת, ואני גר היום במוסקבה בשליחות חינוכית בקהילה היהודית הגדולה של מוסקבה, והוזמנתי להשתתף בשמחת השבע הברכות המוזכרת, שעשו חברים מהישיבה וכולל "אהלי יעקב".
אמרתי את הדברים הללו, והארתי את עיני המשתתפים בתחושה שלי על מה שקרה בשבוע האחרון בקהילה שלנו, מסביב לישיבה, הכולל ובית הספר: בשבת נולד בת לרב בית הכנסת הגדול בארכיפובה, אחות לתלמידים אצלנו; בשבת היתה עליה לתורה, לחתן מבאי הישיבה; ביום ראשון היתה החתונה של הזוג היהודי הנפלא שכל אחד מהם עבר את טלטלות חייו במידה גדושה, שיכולה לפרנס ספרי עלילה נכבדים; ביום שלישי היה ברית מילה בקהילה, למשפחה ששמחו את הכנסתו לברית אברהם אבינו של הבן השמיני; כל לילה מסיבות שבע ברכות בין חברי הקהילה, וביום ראשון בר מצווה לבנו של רב בית הכנסת וקהילת "דור רביעי".
כל לילה וכל ערב הקהילה מלאה בשיעורי תורה, בחברותות, והמקום שוקק חיים יהודים יומם ולילה, בימי חול ובשבתות. אורחים קרואי שם מגיעים ממרחקים ומשפיעים ומייעצים, מכוונים וממדריכים. השבוע היה בביקור חשוב הרה"ג רבי יוסף קמנצקי, שמילא שנים את משרת "ראש הכולל והישיבה", וכמה הרעיף טללי תחיה בשבוע זו, בהיכל הישיבה ובבית הספר, ובכל מקום שפנה, וכן הוא צאצא לגדולי עולם, ביניהם סבים שנהרגו על קידוש השם, כאן על אדמת רוסיה של סטאלין ימ"ש.
אמרתי לחתן ולכלה, יוסף משה (ג'ינה) ורינה (האנא), ולכל הנאספים, את האמת: כשעמדתי במעמד החופה שלהם בבית הכנסת הגדול של מוסקבה הוזלתי דמעות. רגשות עזים הציפו את נפשי, בראשי עלו אלפי סיפורים שקראתי על חיים יהודיים בלתי אפשריים מאחורי מסך הברזל, והנה כאן אנחנו במעמד נשגב כזה - זה לא דבר של מה בכך: זוג יהודים שזכו להתקרב לאבינו שבשמים מקימים בית נאמן וכשר בישראל במרכז מוסקבה, מהלך של 18 דקות הליכה רגילה מ'כיכר האדומה' והקרמלין. כאן, במקום שנצבע בדמם של מיליוני אנשים; עם כל כך הרבה דמעות ומסירות נפש, במקום הזה יש חיים! יש כאן חיים יהודים מלאים!!!
שרשרת חיי אבות האומה המייסדים, שמתוכה נגזרת שרשרת חיי האומה לדורות, מבקשת ללמדנו על משמעותו הערכית-חינוכית של הרצף הבין-דורי. ניסיון לראות בדורות הקודמים ובדמויותיהם חלק בלתי נפרד ורציף של הדורות הבאים - ולהיפך. אמנם, זה לא אותו דור, ואת פער הדורות לא נוכל לבטל לעולם, אבל הראיה הבריאה והטבעית שפרשתנו מבקשת לחנך אותנו אליה, היא שכל חתימתם של חיי דור אחד הם שער לכניסת חייו של הדור החדש, תוך כדי שאיפה לשמירת הרצף הערכי-חינוכי.