ימים ספורים חלפו מאז שקראנו את פרשת פנחס והתוועדנו מחדש למעשה הקנאות, מניעיו ויתרונותיו, ירושלים בוערת. הבעירה ברחובות העיר אינה מצטיינת בלהבות פזיזות וצבעוניות אלא דווקא בעשן אפור, בריחות מעוררי סלידה ובאשפה בתפזורת.
כוחות המשטרה לא הספיקו לרוקן את המים מהמכזי"ת, הסוסים עדיין זוכרים את הטיפוגרפיה העירונית למרות זיכרונם הסוסי ואפילו המפגינים, הקנאים לדבר ה' לא הצליחו לאגור כוחות מחודשים.
ירושלים שוב בוערת.
עוד בימי בית ראשון חז"ל הרחיבו בחשיבות מורא המלכות, בהכרחיות אכיפת חוקי המדינה ובהכנעה לרשויות החוק והסדר. בפסקי הלכה חויבו יהודים אזרחי העולם הגדול לציית לספרי החוקים במדינות מושבותיהם השונות. וזאת בנושאי החוק היבש כגון תשלום מס, תהליכים בירוקרטים שונים ועוד. כל שכן בתחומים הומאניים הנוגעים בחמלה, מוסריות והתנהגות אנושית.
וברחובות ירושלים מהומה, פחים מתעוותים בחסות העשן, קולות בס וטנור מתערבבים בקריאות זעם והתמרדות, על גבי פשקוויל השחור והלבן מתחלקים תוך כדי זעקה ונהמה וילדים רכים משולהבים רצים ממוקד מהומה אחד למשנהו.
כל זה אינו קורה כי שוב הישות הציונית הצהירה על הקמתה לפני כך וכך שנים עגולות. או משום שאי מי הצהיר בגלוי על השקפת עולמו הנוגדת את ההלכה, אין בחירות באופק ואפילו הסטאטוס קוו העירוני לא התכרסם לאיטו, יש רק אישה אחת חסרת פנים שאישיותה (או הפרעות אישיותה) נתונים במחלוקת.
והמדינה, זו שחרתה על דגל חגיגות יום העצמאות את זכויות הילד בישראל, פתחה בהליך שיגרתי של הגנה על ילד זעיר אחד שחי בה. ילד שמן הסתם אינו מתוגמל על ידה בקצבת קיום חודשית ומוסד הלימוד שלו אינו מוכר למשרד החינוך, ילד אלמוני וזעיר, זעיר מאד.
לא אכנס לפרטי המקרה, להתנהלותה של המשטרה או של מוסדות הרווחה. אגע רק בערבות ההדדית שלנו, כחברה, בתמיכה ההדוקה לה אנו זוכים אחד מן השני ובשירותי ההגנה הכלל מגזריים, אותם אנו מקבלים ללא כל תמורה.
מספר תהיות לי אל האברכים היראים ומשכתבי הפשקווילים:
האם אכן מקומינו כציבור להגן על הפרט מפני חומרת מעשיו? האם בהתגייסות המוחלטת אנו לא מפקיעים מהזולת את הזכות למוד בעצמו מול תוצאות בחירתו האישית? האם אנו לא מקהים בעזרת הלחץ הציבורי את חודה של אימת המלכות? האם נשק הקנאות הכל כך מקודש ראוי להישלף גם מול סוגיות אנושיות פרטניות?
האם אכן דינה של ירושלים לבעור שוב?
ושוב?
ושוב?