מספר הגאון רבי משה יהודה שניידר החברותא של מרן ראש הישיבה הגראי״ל שטיינמן על אווירת הרוממות לה זכו אלו ששהו במחיצת מרן ראש הישיבה במהלך הימים הנוראים.
בימי החג, מציין הרב שניידר זכינו שיברך מרן במי שבירך את כל התורמים לצדקות השונות, ותומכי תורה לישיבות הקדושות והכוללים וכו', ולמעוכבי זיווג וחשוכי בנים, ובסוף הוסיף לברך את כל ישראל, אך בכל פעם נזהר להדגיש, שהברכה היא רק לראויים לברכה, כל פעם בנוסח אחר.
ופירש דבריו דכשאומר כל היהודים, הרי אפי' משומדים בכלל, ואף אם יפרט מי שמתנהג כשומר תורה ומצות, האם כל מי שחובש כובע ומעיל זה ראיה שהוא בסדר?!
עוד מוסיף לספר הרב שניידר כי שאל הגאון רבי אפרים שטראוס את מרן ראש הישיבה האיך זוכים לחשקת התורה, והשיב לו במתק לשונו "מֶענעמט אשווערד און מעהארגעט דעם יצר הרע", תרגום: לוקחים חרב והורגים את היצר הרע. וכששאלו היכן נמצא החרב הזה, אמר רבינו שיתפלל אלוקי נצור...
לסיום מוסיף הרב שניידר כי כמה פעמים דיבר במהלך החג מרן ראש הישיבה על גודל מעלת שמחה של מצווה, ונסתפק בימים אלו היות ומקיימים מצווה בשמחה של מצווה, אם בשמחת יו"ט, או בשמחת תורה, ויש על זה שכר, האם כל פעם ששמח היא מצווה, דומה לתלמוד תורה שכל מילה היא מצווה, ואמנם בזה לא שייך לחלק לפי מילים, אבל גם כאן אולי כל פעם שיש לו שמחה, היא מצווה לחוד, ויקבל על זה שכר.
כמו כן נסתפק כשאומר שבחו של מקום, כגון ששרים "מי הוא זה ואיזה הוא, זה קלי ואנוהו", אם כל פעם שחוזר על זה, זוהי מצווה, ואם יחזור על זה עשר פעמים, כל פעם הוא מוסיף עוד מצוה, שמשבח את המקום.
בנוסף, העיר מרן הגראי״ל על מה שכתוב בפיוט של שישו ושמחו בשמחת התורה וכו' בקטע האחרון, אברהם שמח בשמחת תורה, יצחק שמח בשמחת תורה וכו', וציין כי אי אפשר לפרש הכוונה שבימי חייו שמח בשמחת תורה, שהרי עדיין לא ניתנה תורה. אלא מוכרח להיות שעכשיו אחרי שניתנה תורה, מביאין את נשמות האבות הקדושים וכל קדושי עליון הנזכרים לשמוח עם כלל ישראל בשמחת תורה.