"אדוננו המשיח, אתה שומע את הכפיים שלך?"

"זה האורח שלנו", פסקה האשה בהחלטיות. "לך תבדוק מה קרה לו. אולי כואב לו משהו. אולי הוא מתגעגע לילדים, מי יודע?"

האורח, ישיש בעל הדרת פנים, ישב בחדרו על ריצפת העץ ומירר בבכי, תוך שהוא ממלמל דברים לא ברורים.

"מדוע אתה בוכה, רבינו?" שאל הכפרי. "משהו מציק לך? אולי המטה לא מספיק נוחה?"

"לא ולא", השיב האורח, והמשיך להתייפח.

"אולי אתה רוצה כוס תה? יש לנו גם תרופות סבתא יעילות!", ניסה המארח את מזלו.

"אני בוכה על חורבן בית המקדש", אמר האורח מבעד לשטף דמעותיו. "אני מתחנן לקב"ה, שיביא את המשיח, שיגאל אותנו מהגלות המרה ויחזיר אותנו לארץ הקודש."

הכפרי הנבער נשם לרווחה: "זה הכל?! אז בבקשה תעשה את זה קצת יותר בשקט. אתה עלול להעיר את הילדים!"

חיש מהר שב בעל האכסניה לחדרו וסיפר לאשתו על האורח התימהוני: לא כאבי בטן ולא געגועים הביתה. סתם משהו שקשור למשיח, לא יותר מזה.

כמה דקות מאוחר יותר, הוא נקש שוב על דלתו של האורח: "סליחה, אבל אשתי שתחיה, רק רוצה לדעת. כשהמשיח שלך יבוא לקחת אותנו לארץ ישראל, הוא ירשה לנו לקחת את התרנגולים"?

"תרנגולים"? הופתע האורח, "על איזה תרנגולים אתה מדבר? לפי מיטב ידיעתי, במקורותינו לא כתוב כלום בנוגע לתרנגולים. חוששני שתצטרכו להשאיר אותם כאן."

מיהר הכפרי להעביר את המידע המרעיש לאשתו, וחזר במרוצה: "חדל תפילות, רבינו! אשתי אומרת, שמשיח בתקופה הזו, זה רעיון ממש רע. החיים כאן די טובים, יש לנו משק משגשג, לולים של תרנגולות מטילות ביצים, ואנחנו מתפרנסים מזה יפה. אז במחילה מכבודך, תרפה מהמשיח, ותן לנו להישאר עם התרנגולות שלנו".

"על איזה חיים טובים אתם מדברים"? שאל האורח בתדהמה. "חיים בלי בית מקדש? בתוך הגלות המרה? ובכלל, מה עם הקוזאקים? הרי בכל רגע הם עלולים לבוא ולקחת לך את התרנגולות והלולים והאכסניה, ואולי אפילו את נפשך..."

למיודענו הכפרי זה הספיק. הדברים נשמעו לו הגיוניים בהחלט, אך זה לא פוטר אותו מ'חובת הדיווח' לגברת.

הוא חזר כעבור שתי דקות, מחויך מאוזן לאוזן. "מצאנו את הפתרון, רבינו. אשתי מסכימה שיבוא המשיח ושייקח את הקוזאקים לארץ ישראל. אנחנו נישאר כאן עם התרנגולות, הביצים והאכסניה..."

איכה חשכה אור ההלכה

את המעשייה הנאה הזו, סיפר מרן זצ"ל בשיעור משפחתי לפני תשעה באב, והציב בפנינו מראה מזעזעת: גם בלי תרנגולות ולולים, במידה כזו או אחרת, אנחנו ממשיכי דרכם של הכפרי וזוגתו.

אם לא נזכה, שוב ירד עלינו יום תשעה באב, וכולנו נהלך בגב קצת שפוף ובנעלי בית, נעטה על פנינו מבט מיוסר – (להלן: 'פרצוף תשעה באב'), נשב על הרצפה ונציץ כל רגע בשעון. כמה זמן עוד נשאר לצאת הצום?

בעיצומו של יום, כבר נפליג על כנפי הדמיון למחוזות רחוקים, נתכנן את חופשת 'בין הזמנים' לפרטי פרטים ונבליע חיוך קטן. רק שלא יבוא עכשיו משיח וישבש את התוכניות. זה באמת מה שחסר לנו.

מי שראה את ציפייתו של מרן זצ"ל למשיח, ראה מהי ציפייה אמתית לגאולת השכינה, לחיים של שפע רוחני וגילוי כבוד שמים. בכיותיו ביום תשעה באב, החרידו כל לב. עין לא נותרה יבשה כשהיה מקונן בבית הכנסת: "איכה חשכה אור ההלכה, והתלמוד כמו גלמוד".

לאחר אמירת הקינות, היה יושב מרן בחדרו וקורא את מדרשי החורבן, בדמעות שליש. בלילה היינו שומעים את בכיו החרישי ואת תחנוניו לבניין המקדש, והיינו חושבים לעצמנו: תכל'ס, האם גם אנחנו מחכים באמת למשיח?

משום מה, רבים מאתנו נושאים את שמו של המשיח דוקא בעתות צרה. רואים בו סוג של פתרון קסם לשלל בעיותינו הפרטיות: הבריאות, הזיווגים, האכזבות והמינוס בבנק. כאשר אנחנו שומעים על אסון שהתרחש ל"ע, או על מאן-דהוא שחלה במחלה קשה רח"ל, אז נפלוט מפינו אנחה קולנית, וננוד בראשנו בצער: חייבים משיח, חייבים.

אבל כמה מעלים על דל שפתיהם את שמו של המשיח גם בזמני שמחה, רווחה כלכלית, או סתם שיגרה מבורכת? זהו כבר תפקידם של חב"דניקים נלהבים או מקובלים מסתוריים במנהרות הכותל.

לפעמים נדמה שהקריאה האלמותית - "היכונו לביאת המשיח!" עלולה להכניס חלק מאתנו ללחץ. עד שזכינו לחיי רווחה, השגנו קצת תקציבים, או קודמנו לתפקיד הנחשק. דוקא עכשיו משיח? כמובן, בכל יום שיבוא! אבל תן לנו התראה של כמה חודשים מראש. חיכינו אלפיים שנה, עוד קצת זה לא נורא.

בואו נבחן את עצמנו ונחשוב על כך ברצינות. כשנגלה את התוצאה, יהיה גם לנו על מה לבכות.

משיח בלי כסף?

בחודש אב תש"י, לאחר שחזר מרן ממצרים, נערכה לכבודו קבלת פנים, בנוכחות ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל. בין כתביו של מרן, נמצאה הדרשה שנשא באותו מעמד, בה התייחס לציפייה למשיח בשנים של הקמת המדינה.

"רבים מעמי הארץ יודעים, כי עוד לא הגיעה הגאולה והישועה האמתית, אך הם חושבים שהחיסרון הוא גשמי. כי כשיבוא מלך המשיח, נזכה להשתחרר מכרטיסי מזון, נקודות ותלושים, ונתפטר ממשרד האספקה, והקיצוב שיש במזון והלבשה והנעלה, ועל זה הם מצפים לישועה. פעם שאל רבי מרדכי גימפל זצ"ל, על הכתוב "עני ורוכב על חמור" - אם המשיח עני, מהיכן יש לו חמור? אלא כשיגיע המשיח ל'ליפתא' הסמוכה לירושלים, יפגוש ערבי נוהג על חמור, וישכור ממנו את החמור בסך חמישה גרוש, ויבקש זאת בהלוואה, עד שיגיע לסוכנות היהודית. כשישמעו כולם את שופרו של המשיח, יבואו כמובן לדרוש בשלומו... ומיד יבוא הגוי לבקש את שכרו. כשישמעו שאפילו את שכר החמור אין לו לשלם, יעמיסוהו על החמור ויגרשוהו מחוץ לעיר. כי למה לנו משיח בלי כסף?"

"לצערנו, זהו המצב. חושבים שעיקר ביאת משיח הוא לצרכי חומריות. אבל העיקר הוא גאולת השכינה, על ידי שתמלא הארץ דעה את ה'", סיים מרן. וכל מילה נוספת – מיותרת.

סיום

פעם במהלך השיעור השבועי במוצאי שבת, שאל לפתע מרן זצ"ל את שומעי לקחו:

אתם רוצים את המשיח? רוצים שיבוא? תגידו: כן!

לאחר שזעק הקהל 'כן' בגרון ניחר, הכריז מרן: כפיים! ולקול מחיאות כפיים סוערות, אמר:

אדוננו מלך המשיח, אתה שומע את הכפיים שלך? כולם מצפים לך! כולם מחכים לך! מה אתה מחכה? תבוא כבר!

אנשי אמונה אבדו.