כשיש לך שיטה, אידיאולוגיה, דרך חיים, אתה עומד איתן. אתה מאמין בצדקת הדרך. שאלות קטנות של אנשים קטנים לא מזעזעות אותך או מטריפות את דעתך. עד כדי כך לא, שלעיתים אתה אפילו לא נותן עליהם את הדעת. פרופסור שנרב מלין באחד ממאמריו על התופעה בה ישנן שאלות חמורות על האידיאולוגיה של אי-מי, שאלות שאמורות להיענות על ידי מנהיגי האידיאה, אך למעשה מעולם לא נידונו בצורה רצינית. למשל, מדוע חרדים לא מתגייסים לצה"ל? מהי תשובת ההנהגה החרדית על שאלה זו? שנרב טוען, כי מנהיגי הציבור החרדי כלל לא נדרשים לשאלה זו, ולכן אין עליה תשובה רשמית, אלא השערות בלבד. המשיבים לשאלה זו הינם 'דוברים או נציגים חצי רשמיים', שדבריהם אינם נתפסים כהצהרה רשמית וכעמדתה של הקהילה.
לדעתי, התשובה לכך היא שכאשר יש לך שיטה, אידיאולוגיה, דרך חיים, אתה עומד איתן. אתה מאמין בצדקת הדרך וכלל אינך נדרש לדון בשאלות עצמן. הדבר הזה עצמו מציב את השאלה במקום לא רלוונטי. ההסבר העמוק לכך הוא, שישנה מחלוקת יסודית בהנחה המוליכה לשאלה. כלומר: אם נניח שמדינה זקוקה לצבא, אם נניח שהצבא הוא צבא העם, אם חברה בנויה מנשיאה בנטל, ואם נשיאה בנטל כוללת שירות צבאי, אם לא מוסרי ולא ערכי להיבדל מחובות הכלל, אם אי התגייסות משמעה 'עמידה על הדם'... אם כל אלו נכונים, ולא רק נכונים, אלא הם אקסיומות לפתיחת הדיון, אזי נידרש להשיב חורפינו דבר – מדוע חרדים אינם מתגייסים. אך אם המחלוקת היא לגבי האקסיומות עצמן – אין מקום לדון בשאלה. כשם שלא רלוונטי לדון מדוע חרדים אינם שותים קוקה קולה עם לימון בכוס זכוכית גבוהה. כי למה כן לשתות?
הקדמה ארוכה זו באה להשיב על השאלה מדוע חרדים אינם לומדים ליב"ה. אתה, החילוני (הקולקטיבי) מניח שלימודי ליב"ה חיוניים לחיים, מהווים בחינת סף להשכלה, ומכשירים את האדם לניהול אורח חיים תקין. מכיוון שכך אתה מניח, יהיה קשה עד בלתי אפשרי להבין מדוע חרדים אינם לומדים ליב"ה. כאן יידרשו אותם 'דוברים או נציגים חצי רשמיים' לשאלה, והם ייאלצו להשיב. חלק מהתשובות הינן דמגוגיה בטהרתה (די לו לבוגר ישיבה להקדיש עשירית מהזמן הדרוש לבחור רגיל להשלים בגרויות), חלקן תהיינה מוטות או מסולפות (חרדים לומדים חשבון ועברית בחיידר), חלקן חמקניות (וואלוז'ין נסגרה בגלל הסירוב ללמוד לימודי חול), חלקן מגמתיות (חרם קדמונים, איסור חז"לי) וכיוצא בזה. במקרים נדירים יקראו לילד בשמו ויאמרו: אנחנו רוצים להיבדל מהחברה הכללית ולא להיטמע בה (ואז נידרש לשאלה האם השיטה יעילה, נכונה או מוצדקת).
אך לפני כל זה יש לפקפק באיכותה של השאלה. האם רלוונטי לשאול אותה? או שהיא דומה לשאלה על הקוקה קולה והלימון.
אסביר: אם אני חולק על ההגדרה מהי 'חיוניות', מהי 'בחינת סף', מהו 'ניהול אורח חיים תקין', לא תהיה שום שאלה למה אני לא לומד ליב"ה. כלפי החרדי, הא'ב' של החיים הם לעבוד את השם, לעשות רצון קונו, לזכות את נשמתו, לרומם את הרוח, להרבות כבוד שמיים וכיוצא בזה. יתר הערכים, כמו פרנסה, חברה, מעמד, רווחה, נוחיות – הם משניים או אף פחות מכך.
כאשר תפיסת העולם של האחד אומרת שלימודי ליב"ה הם בסיס ויסוד לחיים הבוגרים, אזי כל מי שלא מעניק אותם לילדיו – חוטא לעצמו, חוטא למשפחתו, חוטא לחברה וחוטא למדינה. אך אם תפיסת העולם של האחר אומרת שבסיס ויסוד לחיים הבוגרים הם עבודת השם, קיום תורה ומצוות, הקפדה על גדרי ההלכה וכוליי, כלפיו לא תופנה שום שאלה על לימוד ליב"ה – לא מפאת שלימודי ליב"ה מזיקים לחינוך – אלא מפני שאינם רלוונטיים לערכי חייו. ממש כשם שלפורק העול אין שום רלוונטיות לשאלה מדוע אין לימודי 'ליבת היהדות' – בבתי הספר הממלכתיים, בהלכה, תנ"ך, תושב"ע, מסורת, מורשת, מוסר, חסידות וכוליי.
אם כן, תישאל השאלה, 'אם לא יועיל – לא יזיק', והלא במעט מאמץ תוכל להעניק לילדיך סולם ערכים משלך, כאשר בראשו בורא עולם ובתחתיתו מתמטיקה. למה לא לשלב?
התשובה לכך היא שכאשר משהו במכשיר משתבש – אין שליטה על המכשיר.
כל עוד העם היהודי הניח לעצמו באופן מובהק את היהדות כהנחת יסוד, את לימוד התורה ואת חייו הרוחניים כראשונים במעלה, את כבוד שמיים, אהבת השם ויראת שמיים כבסיס ויסוד חייו – יכול היה להניח לעצמו לעסוק גם בחלקים המשניים, קרי: בגופו, ברווחתו, בפרנסתו ובהשכלתו. אך כאשר העם סטה ממסלולו, האדיר את עיסוק החולין וזנח את נשמתו ורוחניותו – הדברים יצאו מכלל שליטה. כעת, דווקא לשם האיזון, דווקא לשם הבלנס החברתי, יש להציב חבורת לומדים שתעסוק אך ורק בנשמת האומה ובערכי הרוח שלה. יש לאזן, לייצב את העם היהודי על ידי לימוד תורה אינטנסיבי ולא מידתי, מוגזם ויוצא דופן שלא נראה כמותו בהיסטוריה.
כי אמנם, לבד מימי חזקיהו המלך, לא שמענו על דור בהיסטוריה (עד הקמת עולם הישיבות) שלא עבד לפרנסתו, לא נטל חלקו בנטל הציבורי ולא עסק ב'דרך ארץ', אך במקביל ובכפיפה אחת לא שמענו על דור (עד הקמת התנועה הציונית/השכלתית) שלא למד תורה למחיית נפשו, לא נטל חלק בנשמת האומה, ולא שמר את חוקיה ומצוותיה.
"'רחמנא ליבא בעי' ושורש כל המצות שיאהב את השם בכל נפשו וידבק בו, וזה לא יהיה שלם אם לא יכיר מעשה השם בעליונים ובשפלים וידע דרכיו. וככה אמר הנביא, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. ולא יוכל לדעת השם אם לא ידע נפשו ונשמתו וגופו, כי כל מי שלא ידע מהות נפשו, חכמת מה לו" (אבן עזרא)
מעתה, ישיב כל מותקף לחורפיו: את ה'חתם סופר' למדת? על רבי עקיבא אייגר שמעת? עד שאתה אומר לי 'טול קיסם מבין שיניך', אני אומר לך 'טול קורה מבין עיניך'.
כשאומרים ש'החרדים שומרים על המדינה בלימוד התורה', אין מתכוונים שעל ידי כך יינצל אי מי ממוות, אלא שעל ידי כך תינצל האומה מכליה.
הרלוונטיות של שילוב לימודי ליב"ה בקצב איטי, טפטוף האקדמיה לתוככי המגזר, נובעת, כנראה, בדרך אבולוציונית, מהשילוב האיטי של תורת ישראל וערכיו, טפטוף ההלכה, המצוות והמסורת לשכבות הולכות ומתרחבות בעם ישראל.