הנערה הלל אריאל נרצחה באכזריות בשנתה, על ידי מחבל שחדר לבית המבודד ביישוב. הרב מיכאל מרק, נרצח ביריות מרכב חולף בכביש הומה רכבים פלסטינים. האיש האמיץ מיחידת הכוננות, איבד את עינו. אישה נוספת נפצעה מיידוי אבנים בכביש הומה פלסטינים. שלושה נפצעו קל, מפיגוע ההתנגשות של מחבל, גם זאת בכביש הומה פלסטינים.
זהו קציר הדמים של שבוע ביהודה ושומרון. ועוד לא מנינו את זריקות האבנים, בקבוקי התבערה, ופשעי השנאה הרבים הנוספים, שביצעו המחבלים, השבוע, מידי יום.
זה נכון שהמתנחלים הם בעלי ערכים. זה נכון שהם ישרי דרך, אמיצים, מסתפקים במועט ואוהבים את הארץ ואת המדינה. אבל מי נותן להם רשות לסכן כך חיים של יהודים? איזו הצדקה עלובה של צורך במאחזים או התנחלויות בין מאות אלפי ערבים, עומדת אל מול הדם היהודי הנשפך שם כמים? עד מתי? עד מתי יהיה דמם של נערים, ילדים ומבוגרים הפקר למחבלים ומרצחים, ברשלנותם של המתנחלים? בעיוות הערכים שלהם, לפיהם האדמה חשובה מן האדם?
אין יום שלא קורה שם משהו. לרוב, זה לא מדווח בכלי התקשורת. כי זה כבר שגרה של שנים. למה לדווח על בקבוקי תבערה. על סתם יריות. על אבנים הפוגעים ברכבים, ורק גורמים לנזק לרכוש ולטראומה לכל החיים. על שריפת מטעים. ולמה לדווח על מספר פצועים קל? זה כבר לא רציני.
אבל הרי גם פצוע קל זה נורא. הפצוע מפונה לבית חולים. כל שיגרת יומו, שלו ושל משפחתו, מתערערת לזמן ממושך. הוא נדרש לא פעם לטיפולים קשים ומתמשכים, בעלויות גבוהות. הוא סובל טראומה שאותה לא ישכח כל חייו. זה פצוע קל.
הטענה האווילית של המתנחלים היא, שגם בתל אביב ובנתניה יש פיגועים. יש שם פיגועים. אלא ששם הם מתרחשים אחת למספר חודשים או שנים. ביהודה ושומרון יש כל יום פיגועים. כל יום. יורים. זורקים אבנים. בקבוקי תבערה. עוקרים מטעים. הופכים דוכנים. דורסים על הכבישים. יורקים. גונבים. הורגים. זו היא שיגרת היום ביהודה ושומרון. האם גם בנתניה זו שיגרת היום?
זוהי תוצאה של ההתיישבות בין מאות אלפי פלסטינים. אלפי יהודים מסכנים את עצמם מידי יום, בדרכים וביישובים, להיות טרף למרצחים, בעבור נזיד עדשים של מספר קרוונים.
ואיך גדלים שם הילדים? הילדים בנתניה, גדלים על חוף הים. על סיפורי אגדות של שלגיה והגמדים. על שמחת חיים. על משחקים ופארקים. וביהודה ושומרון? הילדים גדלים על סיפורי אימה וזוועה. על משפחות פגועות והרוסות, נפשית ופיזית. הם גדלים בטראומת חיים מתמשכת. כי הסיפורים שהם שומעים זה לא על שלגיה, אלא על מחבלים. על הרג, על דם. על שכול. על שנאה. על אימה.
כך הם גדלים, ילדי יהודה ושומרון. ילדות בלתי נשכחת. הם גדלים באתוס של שנאה ונקמה. דם, יזע ודמעות.
אז מי נתן למתנחלים רשות להשחית את נפש ילדיהם? מי נתן למתנחלים רשות לסכן חיים של יהודים מידי יום? ובאופן של גלגל החוזר, הם מנצלים את השכול לעוד הסתה לעלייה להר הבית, לעוד בניית קרוונים, לעוד נקמה. ואז הרצח מתעצם, וחוזר חלילה.
ובאדמה ספוגת הדמים הזו, דמי אריאל והרב מרק, זועקים אל המתנחלים מן האדמה. ולא רק דמם שלהם, אלא דמם וכל דם זרעיותם. וגם נפש הילדים העשוקה, זועקת אל המתנחלים. אך אוזנם אטומה מלשמוע.