אחד הדברים ששמרו על היהדות כפי שהיא, היא ההתייחסות לדברי קדמונים כאל כתבי קודש. בכתבי קודש לא נוגעים.
כשמתעוררת שאלה, ניגשים אליה ברגישות ומנקודת מוצא, שהכתוב בוודאי נכון וצודק. את הקושיא נשתדל לתרץ, אם נצליח ואם לא - הכתוב נותר על כנו.
• • •
אחד הדברים ששמרו על היהדות כפי שהיא, היא ההתייחסות לדברי קדמונים בביקורתיות. כתבי הקודש הם דינאמיים וראויים לדיון.
כשמונחת הנחה, ניגשים אליה בעירנות ומנקודת מוצא שכל הנחה יש להוכיח. לכל הנחה נמצא סימוכין ונדון באמיתתה, בהתאם ליתר דברי תורה, למסורות ולנסיבות. אם הסברה נדחית - היא אינה נפסקת.
• • •
עד כאן הכל בסדר. הבעיה מתחילה כששתי השיטות מתערבות ונטרפות. כש"מבקרי מקרא" למיניהם מרגישים ששאלה לוגית מספיקה כדי לבטל את אמיתתה הנצחית של התורה, או, מנגד, ובאותה מידה, כשלמדנים שונים חשים שהנחה כל שהיא אינה ניתנת לחשיבה מחודשת ולביקורת. אלה וגם אלה משבשים את היהדות. מקטינים את מימדיה ומנמיכים את שיעור קומתה.
• • •
כלפי מה הדברים אמורים? למשל, התקנה שהתפרסמה אמש, על פיאה נוכרית לאם כתנאי קבלה לבת. האם ניתן לדון בכנות ובפתיחות בפסיקה הלכתית בנושא? או, למשל, לאור הסערה ששככה, בדבר הנער הישיבתי מאילת, בחזרתנו לשגרה הישיבתית, לאחר שוך הסערה, האם ראוי לדון מחדש באמיתתה הנצחית של שיטת החינוך? בגיוס גורף של כל נער חרדי לישיבה, ומנגד בגיוס גורף של כל נער ישראלי לצבא?