כמה שנים לפני פטירתו, נתקל מרן זצ"ל בספר העוסק בדמותו ובקורות חייו. ככלל, מרן לא אהב, בלשון המעטה, את הספרים הללו. הוא ראה בהם כעין הספדים הנישאים עליו בחייו, במיוחד כשהם לוו בפרטים בלתי מדויקים ובשיבושים צורמים. "אינני בטוח שהספר הזה נכתב עליי", אמר פעם בהלצה.
תוך כדי דפדוף בין דפי הספר, גילה מרן שיש מי המייחס לעצמו את "זכויות היוצרים" להקמת אחד ממפעלי חייו. בדרכו האופיינית, חייך מרן למראה הדברים, הניף ידו בביטול ואמר: "בעולם הזה, יתכן ויהיה מי שיאמין לכך, אבל בעולם הבא, אי אפשר לשכתב את ההיסטוריה".
ומדוע נזכרתי השבוע במעשייה הנאה הזו?
אם בחייו של מרן היו שניסו לכתוב את ההיסטוריה מחדש ולהתאים אותה לצרכיהם, הרי שאחר פטירתו, נשברים שיאים חדשים של יצירתיות. ושוב, לקראת חגיגות העצמאות, יש השוברים את הראש כיצד יהפכו את מרן ל'פרזנטור' המקדם את השקפת עולמם הפרטית.
פעם ינסו לצייר אותו כ"בעל תפיסת עולם דתית לאומית", ופעם יטענו ש'הקצין' בגלל חבריו ובני משפחתו. לעיתים יטענו בבירור להיותו 'ציוני' אדוק, ותומך נלהב בשירות צבאי, ובשעות מאוחרות במיוחד, יתארו בערגה כיצד החשיב אכילת 'על האש' ביום העצמאות כ'מצות היום'. הדמיון המזרחי שלנו מעולם לא היה פורה כל כך.
כבר בעבר היו שניסו לייחס למרן סיפורים שונים ומשונים, שנועדו להציג את 'הרב עובדיה' הגדול, כאחד האדם: ליברלי, נאור, המקבל בהבנה ובסלחנות תופעות הנוגדות את רוח התורה, מתוך הבנה 'לחולשותיו של האדם'. במקום לנסות 'להרים' את העם, אפילו במקצת, לגובה קומתו של גדול הדור, הם בחרו לכופף את מרן לעבר גובהו הננסי של ההמון.
כמו בן גוריון
בין מחברותיו הרבות של מרן, נמצאת מחברת ישנה המכילה דרשות בכתב ידו, כפי שנשא בפני צאן מרעיתו. בין היתר, מופיעות דרשות שנאמרו עם הקמת המדינה, ויש בהן כדי לשפוך אור על יחסו למדינה ולעצמאותה.
בדרשה שנשא בשנת תש"ט, בעת כהונתו כאב בית הדין בקהיר, הביע מרן שמחה והתרגשות מהקמת המדינה, במיוחד לאור המלחמות ונסי הצלת היהודים. "זוכרים אנו מה היינו בשנה שעברה", אמר מרן, "אסקופה הנדרסת תחת כף רגל אומה שפלה, ועתה תהילות לאל מכבדים ומנשאים את היהודים... ונתן ה' בלב האומות המאוחדות להצהיר כי לעם הישראלי הזכות להיות חופשי מן הגלות בארצו הקדושה".
מרן הוסיף וקרא ליהודים לעלות לארץ, אך הזהיר: "עיני ראו ולא זר, רבים שהיו יראי שמים בחו"ל, ובארץ נתקלקלו מחמת החיבור לרשעים מסיבות פרנסה וכיוצא בזה. בכגון זה אני אומר, כי מוטב שלא יסעו לארץ ישראל..."
דרשה נוספת, נאמרה שנה וחצי לאחר מכן (בסוף שנת תש"י), במסיבה שנערכה לרגל חזרתו ממצרים. שם כבר כינה מרן את המדינה הצעירה "מדינה של גיהנום", ותיאר בחריפות את הירידה הרוחנית שגילה עם חזרתו לארץ:
"ביקרתי השבוע במחנות העולים החדשים ודיברתי שם לחזקם בעבודת ה'. ניגשו אלי שני אנשים דתיים ואמרו לי שב"ה סידרו את חינוך ילדיהם, והושיטו לי תעודה של בית הספר. ופלצות אחזתני, בראותי כי נרשם שם, שהצהירו ההורים שהם חפצים בחינוך 'בלתי דתי'. שאלתי: האם זה אמת? אמרו לי: לא היו דברים מעולם, והמנהל רשם כן מדעתו... בואו וראו כמה עלובים וכפויי טובה אנחנו לה' יתברך שעשה עמנו נסים גדולים כאלה בהקמת המדינה, וככה אנחנו משיבים לו... קומו והתעוררו להציל את ישראל מכליון רוחני, כדי שימהר ה' לרחם עלינו מן השלטון החופשי הזה..."
מאז, הביע מרן בכל הזדמנות את השקפתו הנחרצת בנוגע למדינה ולמוסדותיה. בשיעוריו התבטא בתקיפות כנגד השלטון החילוני, מערכת החינוך ובתי המשפט. אין צורך להזכיר את ההדים הנרחבים שעוררו ההתבטאויות הללו, עד שלפעמים היו שנאלצו לומר ש"דברי מרן הוצאו מהקשרם..." בחודשים האחרונים לחייו, הגיעו הדברים לשיא, כשאמר: "אם יגייסו את בני הישיבות, נצטרך לעזוב את הארץ".
אלא שיחד עם זאת, עורר מרן בכל הזדמנות על חובתנו להודות לקב"ה על נסיו ונפלאותיו, כמו גם על הזכות שניתנה ליהודים לעלות בנקל לארץ הקודש, ועל כך שהמדינה כיום היא מרכז התורה בעולם כולו. לשואלים כיצד הוא נוהג ביום העצמאות, השיב באמרה המפורסמת: "כמו בן גוריון, לא אומר הלל ולא אומר תחנון..."
נס על ידי שד
הוא היה אומר: דוד המלך אומר בתהלים, "ונתת ליראיך נס להתנוסס". משל למה הדבר דומה? ילד בא אצלי ורוצה סוכריה. לקחתי סוכריה ונתתי לו. לא רק שאמר 'תודה רבה', אלא הודה ובירך ושיבח... אמרתי: אם נתתי לו סוכריה כך עשה, מחר אתן לו קופסת שוקולד, מי יודע מה יעשה? ירקד! כך הקב"ה: כשעושה לנו נס, ואנו אומרים שירה, עושה נס יותר גדול. נס - להתנוסס.
יש טוענים שהנסים בהקמת המדינה, היו ע"י שר בטחון חילוני, לכן הם לא צריכים התייחסות. זה לא נכון. חז"ל מספרים שנעשה לרבי שמעון בר יוחאי נס על ידי שד, לא על ידי מלאך, ואמר: "יבוא הנס מכל מקום". אז מה זה משנה איך שלח הקב"ה את הנס? הקב"ה מסתכל בטובים. באלה שעוסקים בתורה יומם ולילה. עבורם נעשו כל הניסים והנפלאות.
אנחנו מתפללים לקב"ה שיטיב אחריתנו מראשיתנו, ותהיה לנו ממשלה שכולם יראי שמים ואוהבי תורה. אבל אסור לנו להתכחש לנס שעשה לנו הקב"ה. נתן לנו כוח לעשות חיל, להרבות תורה. כן יעשה עמנו עוד כהנה וכהנה..."
חירות של תורה
בזמן שברחבי המדינה שקדו במרץ על הכנת מפגני ראווה חלולים, שבו השבוע בנינו לגדוש את ספסלי בתי המדרש ולקיים בעצמם את דברי חז"ל "אין לך בין חורין אלא מי שעוסק בתורה". החירות הזו, אינה כרוכה בטקסים נוצצים ופטישי צפצפה רעשניים. זוהי חירות אמתית, אותה חשו יהודים במשך אלפי שנים, גם כשלא זכו לממשלה או לצבא משלהם, ואפילו כשלא היתה פיסת קרקע מתחת רגלם.
אל מול אותם השבויים באזיקים של מתירנות ותרבות קלוקלת, ניצבים בעוז ציבור קטן ואיכותי של בני תורה, המאירים את מדינת היהודים באור יקרות. בעוד הללו זועקים בגרון ניחר "להיות עם חופשי בארצנו", ממשיכים אותם בחורי חמד את שרשרת הדורות ומכריזים "אין אומתנו אומה אלא בתורתה".
לו רק השכילו קברניטי המדינה, שריה ויועציה, הם היו נושאים את לומדי התורה על כפיהם ומעלים אותם על נס. נכון לעכשיו, הם ההצדקה היחידה למילים המבטיחות "עוד לא אבדה תקוותינו".