אתה לא מבין כי לא חווית בעצמך, אתה לא מסוגל להרגיש את השכול, לכן, אינך רשאי להביע עמדה, כי מה לך ולזה.
ומה אם נרצח השכן? מה אם נפל בן הדוד? חוויתי? או שיש 'הלכות שכול' של משרד הביטחון? ומה אם מת לי מת? סתם מת? ומה אם תאונה קרתה? עדיין אינני רשאי? ומה אם רק שמעתי אזעקה יום יום בדרום או בצפון, ומה אם שמעתי רק דיווח ברדיו, בוקר וערב? כי הרי כשאני בחו"ל מתייחסים אלי כבא מן החזית. כן, אני, שלא שכל אף קרוב במערכות ישראל או בפעולות האיבה...
הרשו לי להשיל מעל כתפי את העול הזה, להסיר מפי את הזמם, הזמם הדמוקרטי, האוטם את פיותנו בשם הרעות והסולידריות.
כי אם היום הזה הוא יום לאומי, הוא שייך לעם כולו. ואם הוא אישי - אל תדרשו ממני ליטול בו חלק. אם אתם דורשים ממני ליטול בו חלק - הניחו לי לחשוב בעצמי, במה אני נוטל חלק, על מה ולמה.
כשראיתי את הפקח העירוני שבא לסגור את החנות הבודדה שהיתה פתוחה אחרי השעה שבע בערב, במרכז מסחרי הומה בדרך-כלל, בו החנויות כולם היו סגורות וחשוכות, למעט אחת, חשתי כאותו נער שאסור למכור לו סיגריות עד ימלאו שמונה-עשר שנותיו, והלא אין נערים מעשנים בארצנו, מפאת הפקחים העטים על כל חנות-בודדה-בתוך-מרכז-הומה-בדרך-כלל.
אולי כאדם של חולין בימי קודש, שמתקשה למצוא קיוסק פתוח, כאדם של חמץ המבקש לחמניה בימי מצה, שאינו מוצא מבוקשו בשל פקחים המסתובבים בין חנויות-בודדות-במרכזים-הומים-בדרך-כלל ומאתרים את פורעי החוק.
אבל מה ההשוואה? הלא יום הזיכרון הוא... מה? אישי יותר? לאומי יותר? חשוב יותר? מונח עמוק יותר בלב שומריו? מעורר תחושות עזות יותר? סותם חזק יותר את פינו?
זיכרון הוא לזכור מה קרה לי. לי כאדם או לי כעם. אך לא ייתכן שידרשו ממני לזכור כאדם, זיכרון של עם ומנגד להזדהות עם השכול כאילו היה זיכרון של אדם.
אם יום הזיכרון הוא יום סולידריות לאומית ויש לי חלק בו, אז יש בו פגמים שאינם לרוחי, ועימם אני לא מזדהה. למשל עם פקחים ועם כפיה צפירתית.
באופן עקרוני, אין דבר כזה זיכרון לנופלים, או למתים בכלל. מי שרוצה - זוכר. ימי זיכרון הם עבור המתים ולא עבור הזיכרון. הם ימי הזכרת נשמת המת לפני בורא עולם, עליית נשמתו, טובתו הנצחית, ולא ימי אנדרטאות ופרחים.
כשהוכרז שינוי בהגדרה ונקבע שיזכור עם ישראל את נשמת הנופלים, במקום שיזכור אלוקים, אנחנו בבעיה. מפני שכל הצעה, ולו הטובה ביותר, שנרשמה כאלטרנטיבה ליהדות, לא מתקבלת. רק מפאת הסיבה הזו לבדה.
רעיון חדש ייתכן שיתקבל בברכה, אך אלטרנטיבה פירושה מתיחת קו מחיקה על הישן והקיים. ככה זה היה כשיהודים הכריזו שהמשיח כבר הגיע או שהתחילה הגאולה. ככה זה גם כשיהודים מסויימים מוחקים הלכות מסויימות בגלל חוסר רלוונטיות.
אז נכון שאנחנו קרועים בין העולמות ולא בדיוק יודעים איך להגיב, מה מותר ומה אסור ומה מצווה, נכון גם שאני דומע מסיפורי יום הזיכרון, מתרגש מהשירים, מתכווץ מהתיאורים, נכון גם שאני מתפעם מנאומי העצמאות, שש במשואות ושמח בישועות.
למרות זאת, אמי אינה משתתפת בשום טקס לזכר בעלה שנפל, על אף שהיא זוכרת ומזכירה אותו בכל הזדמנות. לעומתה אחותי לא מפספסת שום טקס לזכר אביה הטייס שלא הכירה, אחי מדליק נר, ואחי האחר עורך סיום מסכת.
נכון גם שמהפלוגה שלי אף חייל לא נפל, כי שירתתי בעורף, וסיפורו של אבי שאיבד חברים רבים במלחמות הוא סיפור ישן, לעוס ומשעמם...
אבל כל זה לא רלוונטי, כי אני לא מדבר 'עלי' כאדם, אלא 'עלי' כעם.
חבר אחד שאל אותי: הרי חידושים יש תמיד. בבתי המדרש באופן מיוחד. מה ההבדל בין החידושים? ההבדל הזה בלבד: האם הצבתי אלטרנטיבה ושללתי את האמת הנצחית של דת ישראל.
זהו הטיעון היחידי שיש לחרדים נגד לימודי ליבה, כלימודי רוסית בפולין של אז, האלטרנטיבה ההשכלתית ליהדות, נגד צה"ל כאלטרנטיבה לאומית ליהדות, נגד גיור על בסיס השתייכות, כאלטרנטיבה להלכה, נגד רפורמה, נגד ציון ימים לאומיים - גם אם הם שואה או חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה. זה גם עומק מלחמתו של הרב עמאר בחילולי שבת קלנועיות.
חבר אחר שאל אותי, מתי חל יום הקמת המקדש הראשון והשני, מתי חל יום המלכת דוד המלך, מתי חל יום כניסת ישראל לארצם בימי יהושע, מתי חל יום כיבוש יריחו, מתי חל יום עלית ישראל בימי עזרא, האם אלו אינם תאריכים רבי משמעות? אני לא באמת יודע לפי מה נקבעים הימים ואני גם לא מתנגד נחרצות לקיום ימים כאלה, רק פניה אחת יש לי אל כופי:
אתה רוצה לעשות משהו טוב? אהלן וסהלן. רק אל תמחק לי עמודים מהספר שלי. תכתוב לך ספר משלך.