שנתיים וחצי מאז פטירתו של מרן זצוק"ל, ואין יום שחולף מבלי שרבבות אנשים נזכרים בו ובאורו הגדול. אלא שעבורנו, המתגוררים עדיין בביתו המיותם, כל אבן מזכירה את דמותו באופן מוחשי, מציפה זכרונות וגעגועים עזים. אמנם אמרו חז"ל "גזירה על המת שישתכח מן הלב", אבל החי – לעולם אינו נשכח.
בין שלל חומרי הניקיון ותוך כדי מרדף אחר גרגירי אבק, התפרצו שוב הרגשות ועלו על גדותיהן. כבר פסח שלישי בלי מרן, וכמה שישמע הדבר מוזר, אפשר לחוש זאת כבר משלב הניקיונות.
לפתע חשתי כמה חסרה מילת העידוד והתמיכה שלו, כשהיה עובר בבית בימים שלפני החג ומפציר 'לא לעבוד קשה'. נזכרתי ב'תודה רבה' הלבבית שהיה אומר בכל פעם שהבחין במישהו מסדר את הבית, תוך שהוא מברך במיטב הברכות. מעולם לא ראה שום דבר כמובן מאליו.
גם השנה, תחסר התכונה שהורגשה בבדיקת חמץ, כשכל הילדים היו מחביאים לסבא את הפתיתים. שוב, תחסר הברכה ששרתה במעשה ידיו, כשסייע בהכנת החרוסת בערב החג. ילדיי טוענים בנחרצות שמשהו חסר בה בשנתיים האחרונות...
אולם במיוחד תחסר לנו השמחה שהיתה נסוכה על פניו בליל הסדר. איך שהיה פוצח באמירת ההגדה במנגינה ערבה, ומורה לכל אחד לקרוא קטע בתורו, כשלאחר מכן הוא מסביר ומבאר בשילוב מעשיות ומשלים מרתקים. במתק שפתיו, סיפר לילדים את סיפור יציאת מצרים באופן מוחש וציורי, המקפל בתוכו את כל מדרשי חז"ל וביאורי המפרשים.
בכל שנה מחדש, המתינו כולם בציפיה לתיאור על היהודי שהוליך את עשרת ילדי אדונו המצרי לטיול באויר הצח, כשלפתע הקיפו אותם חיות רעות שקיימו מצות עשה באכילת כל 'כזית מצרי'... היהודי המפוחד כבר חשש לנפשו, אולם לפתע התקרב לעברו הפיל, והניף את החדק לאות הצדעה ו'סאלם'... לקול צחוקם של הנכדים, המשיך הסב לספר כיצד נאלץ היהודי לשוב בגפו ולספר לאדונו המצרי איזו חיה אכלה את כל אחד מילדיו. באורח פלא, התאימו שמותיהם של הילדים המצרים לשמות אויבי ישראל העדכניים באותה שנה...
נדיר: מרן בבדיקת חמץ (ארכיון)
עיקר ליל הסדר אצל מרן, היה סביב הילדים. כל אחד מהם קיבל מידיו מיני מתיקה ששמר במגירתו במיוחד לערב הזה, למשוך את ליבם. בשיאו של הערב, ביקש מהם להיכנס אל החדר עם מצות על שכמם: מי אתם? שאל אותם. והם השיבו: יהודים! ומהיכן באתם? ממצרים! ולאן אתם הולכים? לירושלים! ומה יש בידכם? והם עונים בלשון הפסוק: "משארותם צרורות בשמלותם..."
מה נהדר היה מראהו של ה'אדם' הזה. הגאון, הפוסק, המנהיג.
אבל לפני הכל, ואחרי הכל - האדם.
והגדת לנכדך
בשיעוריו קודם חג הפסח, היה מפציר מרן בהורים, להכין את ילדיהם לליל הסדר ולהסביר להם את משמעותו, על מנת שיגיעו אליו ערוכים, ויהיה ניתן לצקת בהם תוכן של אמונה בה' ובתורתו. אלא שמרן זצ"ל, לא רק 'נאה דרש', אלא גם, ואולי אף יותר, 'נאה קיים'.
גם כשנערכו סביבו הכנות קדחתניות לחג, לא פסק מרן משקידת התורה. רגע לפני בדיקת חמץ, ורגע לאחריו, הוא המשיך לעסוק במרץ בכתיבת חידושיו. אבל כמה ימים לפני החג, היה מבקש מנכדיו הקטנים לשבת לצידו, ובמשך כמחצית השעה מבאר להם את ארבעת הקושיות. בבהירות ובמתיקות, בשפתם של ילדים רכים.
מוצפת בזכרונות ובגעגועים, צפיתי השבוע בקטע כזה, מתוך הארכיון המשפחתי, בו מכין מרן את נכדו, יצחק, לליל הסדר: "ילד פיקח כמוך, יש לו ארבע קושיות, לא רק קושיא אחת!", אמר לו, והחל להסביר כל אחת מהן: "אבא, למה כל לילה מביאים על השולחן כל מיני ירקות יפים: גזר, תפוחי אדמה, עגבניות, אוכלים ונהנים. פתאום בליל פסח, אתם מביאים רק את החסה הזאת? מה קרה? למה לא מביאים עגבניות? למה לא מביאים ירקות טעימים?"
ממנו נלמד וכן נעשה. כשמדברים על מורשת מרן ועל הבית שינציח את רוחו הגדולה, חשוב לזכור שילדי ישראל הם חלק מרכזי במורשת הזו. הדרך לשמר אותה, מתחילה קודם כל בתוככי הבית שלנו.
מעשה בסיר של חמץ
הוא היה אומר: הייתי צעיר, בן 20 שנה. בחול המועד פסח, לא רציתי שיטרידו אותי, כל אחד יבוא 'רק' לאחל 'חג שמח'... לא היה לי לי זמן. הייתי שקדן. אז הייתי הולך לישיבת 'צופיוף' (בשכונת הבוכרים), יש שם הרבה ספרים, וכל היום הייתי יושב ולומד. לוקח איתי בננה אחת ומסתפק בזה. כך הייתה דרכי.
יום אחד, אני חוזר הביתה, רואה שכנה אחת שלנו, מחזיקה סיר בידיה, הולכת ובוכה. שאלתי: גברת, למה את בוכה?
אמרה לי: "אדוני הרב, הבת שלי לא הבחינה ובישלה אוכל בתוך סיר שמבשלים בו כל השנה חמץ. הלכתי לרב של השכונה, והוא פסק שצריך לשפוך את הכל. יבוא בעלי, יכעס שאין אוכל..."
אמרתי לה: "מתי בישלת בסיר הזה בפעם האחרונה?"
אמרה: "כמה ימים לפני הפסח".
אמרתי לה: "גברת, לנו הספרדים, בדיעבד זה כשר! הרב ראה אותך, חשב שאת אשכנזייה, אבל אני יודע שאת בכלל פרסייה... זה מותר. את לא מאמינה? תתני לי צלחת וגם אני יאכל..."