השבוע נשמעו קולות מראש הממשלה ומשרים בכירים, על ההחלטה המוזרה של הבג"צ בנושא מתווה הגז שפורסמה השבוע. היו גם כאלה שעלו דרגה ואמרו שצריך למצוא דרך לשנות את ההרכב של בג"צ, או לשנות את החוק שעוסק בדרך למינוי שופטים, וכל זה בגלל ש"הפעם הבג"צ באמת הגזים". אבל בואו וננסה לחזור קצת אחורה להיסטוריה של העברת מתווה הגז, ונדון בהמשך בעוד החלטה, אחרת, של הבג"צ.
אז צריך להזכיר שכבר בתחילת הקדנציה הנוכחית ראש הממשלה החליט שהוא חייב להעביר את מתווה הגז (אפילו ראש המוסד דהיום קיבל את תפקידו למען הגיוס שלו למטרה זו). בשביל המטרה הזאת שנתניהו שם מולו, הוא עשה הכל: אם היה צריך להזיז את הממונה על ההגבלים העסקיים שלא הסכים עם הרגולציה שלהם, הם הזיזו, וזה לא נגמר רק בזה.
אחרי שנפתרה הבעיה עם הממונה, הייתה להם בעיה נוספת: שר הכלכלה דאז, דרעי, לא הסכים להיות חותמת גומי למתווה. אז בצורה כזו או אחרת הוא הגיע לבד להבנה מה עליו לעשות והוזז מתפקידו.
לאחר מכן היתה בעיה נוספת בוועדת הכלכלה. איתן כבל התחיל לתקוף בקול את המתווה והתחיל להיות לחץ ציבורי גדול כנגדו. אז נתניהו ניסה, כהרגלו, להשתמש בקלף הביטחוני וטען שזה נושא ביטחוני ואסטרטגית חשוב לביטחון מדינת ישראל להעביר את המתווה. לאחר מכן הסבירו לו שכדאי שיעביר את זה בכנסת, אבל אז התברר שיש לו בעיה - כי אין לו רוב, בגלל שהיה יותר מאחד שאמר שיש לו כאן ניגוד עניינים בנושא.
ואז נתניהו, שטוף בשיכרון הכח, החליט: אני לא צריך את הכנסת. והוא הלך והכניס את הסעיף המדובר - שבמשך עשר שנים אף ממשלה, מנבוכנאצר ועד אחשוורוש, לא תוכל לשנות את ההתחייבות הזאת לחברות הגז.
וכעת הגיע הבג"צ ואמר: בכל מה שעשית, אנחנו לא מתערבים. אבל להכניס סעיף שעשר שנים אף אחד לא יוכל להתערב - זה בשום פנים ואופן לא מקובל. ולכן, הבג"צ החליט להחזיר את זה לכנסת. אתה רוצה להעביר סעיף כזה? אתה חייב להעביר את זה להצבעת הכנסת. ועל סמך האמירה הזאת, יצא כל הקצף.
אבל מה שמעניין הוא שדווקא לפני כשנתיים, בבג"צ הידוע על גיוס בני הישיבות, אותו ראש ממשלה ואותם שרים באו ודאגו להסביר ולהגיד עד כמה שצריך לשמור על השופטים ועל החוק, וש"יש שופטים בירושלים".
אני משום מה די השתכנעתי אז מכל האמירות שלהם, ולכן הגעתי למסקנה שהפעם באמת הבג"צ צודק: לשיכרון הכח יש גבול.
פליק פלאק
ידוע שמורי ורבי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, כאשר היו שואלים אותו שאלות בנושאים ביטחוניים, הוא מאד נזהר שלא לקבל החלטות בנושא.
אחת מהסיבות שהוא הסביר לכך בזמנו, היא שכדי לקבל החלטות בנושאים ביטחוניים שיותר מפעם אחת קשורים בנושאי פיקוח נפש, צריך להכיר ולראות טוב את כל התמונה. ואיך אפשר להאמין לאנשים שבאים לפניו שהם בעצם אומרים את כל האמת, כשכל כולם נוגעים בדבר?
השבוע ראינו את זה בסיפור של החייל היורה. החייל עוד לא הספיק לירות, וכבר יצאה מלשכת ראש הממשלה ושר הביטחון הודעה רשמית מטעמם על כך שהחייל לא מייצג את צה"ל ושצה"ל הוא צבא ערכי.
לאחר הביקורת הציבורית, לא עברו יומיים וראש הממשלה כבר שינה את הגירסה ואמר שצריך לחכות לבירור העניין, ושהוא מאמין שהצבא יבדוק את הדבר.
רגע אחרי שראש הממשלה כבר ביצע בחייל הזה, מטאפורית, וידוא הריגה, הוא נוכח בתמיכה האדירה לה זכה החייל - וביצע פליק פלאק אחורה. זהו ראש הממשלה שלנו.