בזמן שישנתם. עם שוך ההלם. פינוי הגופות. ההתארגנות לתפילות לשלום הפצועים. הם, החיילים האמיצים שלנו. טווים את החוטים כדי לסייע במלאכה הקשה מכולן. זיהוי קרבנות האסון.
הם לא ישאלו למה. הם אף פעם לא מתעניינים באמת איך זה קרה. הם רק שם בכדי לשאול איך ובמה ניתן לעזור.
בעלים. אבות. בנים. אחים. בזמן שישנתם הם שם. בבתי החולים. בחדרי הקירור. באמבולנסים שלא נשמע קולם. מדליקים את נר הנשמה המרצד באפילה. יוצאים לבתיהם של רופאי השיניים. מחפשים בין ההריסות, בין חלקי הפח שעלה באש, על האספלט שראה דם - שרידים שיסייעו לזהות. להביא את ההרוג או ההרוגה לבית עולמים.
אני עוקב אחר התכתובת בקבוצה עליה אני גאה להימנות. והשאלות חדות כתער. הפקודות קצרות ופולחות את הלב. "גש לביתו בבית צפפא. הוא משכיר את הדירה לרופא השיניים. תעיר אותו". "אני מצאתי את הת.ז. של פלוני... העברתי לקצין...". "אני מוריד את האבא למכון". דם ואש ותמרות עשן.
רבי יהודה היה נותן בהם סימנים. בערלה...ישראל... קובי... "איתרנו את רופא השיניים. הורדנו אותו למרפאה. מצאנו את הצילומים. צילמנו ושלחנו למכון. מחכים לזיהוי"...
כך כשאתם ישנתם. הם החיילים שלנו!
יש להם דמעות. מחשבות, לבטים וספקות של אישון ליל, בהמתנה מורטת העצבים. הם אבות. בנים. אחים. בעלים...
ואת התשובה לכל הם יצטטו תמיד: "רבון העולמים ידעתי כי הנני בידך לבד כחומר ביד היוצר, וגם אם אתאמץ בעצות ותחבולות וכל יושבי תבל יעמדו לימיני להושיעני ולתמוך נפשי, מבלעדי עוזך ועזרתך אין עזרה וישועה".
לילה טוב גיבורים אלמונים שלנו!