אחד הדברים העצובים ביותר, הוא המחזה בו אנשים מתייחסים ברצינות תהומית לעצמם ולמה שהם עושים. כשזה מצטרף לתחושת העליונות, הבעלות על האמת, והשחץ - זה עצוב אף יותר.
הייתי שם. אתמול. בהפגנה.
היו שם ה-מ-ו-ן אנשים! היו שם המון אנשים "נורמטיבים"... אנשי "מרכז" של היהדות החרדית. כך שאי אפשר להתנחם בכך שמדובר באי שפיות, בשוליים ראדיקליים...
היה מונח שם על הרצפה, בתפזורת, להמוניו, פשקוויל שהכריז משהו בשם "הרב חופר הקברים", על "המשכיל מבני ברק שעומד כידוע בראש גזירת הגיוס"... במלוא הרצינות!
מישהו הכריז שם ש"אנחנו מוכנים לשלם מחיר. גם אם זה מחיר של סנקציות כלכליות, גם אם זה סנקציות פליליות, וגם אם זה מחיר של מחלוקת לשם שמיים".
היה שם רב אחד, שהסביר את סדר הישיבה בגיהנום, והכניס לרשימה "גם אנשים שקוראים להם שר התורה, שר ההוראה, מרנן ורבנן"!!!
אלה לא התרשמויות. אלה ציטוטים. עובדות כואבות.
הייתי שם. אתמול. בהפגנה. הייתי שם עצוב.
מה שטוב בגיאומטריה הוא שיש לה יסודות שנקראים "מושגים". הם לא ניתנים לוויכוח. ככה הם כי ככה הם.
היהדות מציעה אמת מהסוג הזה. אמת מוחלטת, שככה היא כי ככה היא (ולכל הפחות בטיעונים מטאפיזיים). ישנם שלושה עשר "עיקרי האמונה". הם אמת מוחלטת. הם אקסיומות. אך אויה, גם עליהם מתקיים ויכוח! לא חדש, אלא ישן נושן! מ"ספר העיקרים"!
אוקיי, תורה שבעל פה עמוסה במחלוקות. אך אויה! מתקיימים בה ויכוחים על דברים עקרוניים כמו אילו ספרים נחשבים כתורה שבכתב!!! כן, כן! ממש כך!
מה שטוב באמנות, שיש בה חופש אמנות, שבאמנות אין דבר כזה "אין דבר כזה". שאין בה יסודות הנקראים "מושגים". הכל ניתן לויכוח.
היהדות מציעה יופי מן הסוג הזה. חרות מחשבתית. חרות רעיונית. פלפול, מחלוקת, ביקורת. דיון. "הלכה ואין מורים כן", "אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה".
אני לא יכול לומר שההפגנה אתמול היתה דבר לא נכון או לא צודק. אני לא יודע אם היא התנהלה לשם שמיים. אני לא יודע מה היו אומרים רשימת הזצ"לים שלהם. אני לא סומך עליהם שהם יודעים טוב ממני. אני לא מאמין להם כשהם מצטטים את ההיסטוריה, ומיישרים את הקו.
אני כן יודע שהיא התנהלה בסדר. אני כן יודע שלטעמי היא היתה מכוערת. אני כן יודע שהתקבצו אליה אנשים אויבים ועוינים זה לזה, בשל מטרה משותפת. אני גם יודע שהמטרה המשותפת היא בגדול משהו "לא" ולא משהו שהוא "כן". הם נגד. הם לא בעד שום דבר משותף.
בעיני, היסוד האמוני של הרמב"ן, לפיו "אבות לא ינחילו את בניהם שקר", הוא יסוד חשוב. אבל מכל האמיתות האלה, האמונה באמת האחת והמוחלטת, ושהיא תמיד אצלנו, בלבלה אותי קצת. אולי אתחיל להעדיף לספר לילדיי את סיפורי הבעש"ט....