אתמול בערב שודרה בתכנית של אמנון לוי"פנים אמיתיות" כתבה שעסקה בנושא שקרוב לליבי ולחיי - נשים חרדיות גרושות וההתמודדות שלהם בחברה ובקהילה החרדית, זאת בתוקף תפקידי כיו"ר ומייסדת של עמותת "באשר תלכי" המסייעת ומלווה נשים חרדיות ודתיות בכל הארץ במצבי פרידה וגירושין.
התחקירנים של אמנון לוי הגיעו גם אלי והציעו לי להשתתף בתכנית. נפגשתי וישבתי איתם לשיחה ארוכה שבה ניסיתי להבין מה מטרת התכנית ומה יהיה הרווח המשמעותי לחשיפת הנושא הכאוב בכלל ולנשות הארגון בפרט.
דברנו רבות באותה פגישה. שתפתי אותם בתובנות שונות שיש לי מהחוויה האישית שחוויתי בנושא, ומחוויות נשים רבות אחרות. הסיפורים לא קלים. מי שצפה בתכנית הבין בעצמו שההתמודדות היא מורכבת.
אז למה בכל זאת החלטתי לא להשתתף בתכנית - לא כאשה פרטית שעברה הליך גירושין, ולא כיו"ר ארגון העוסק בתחום? זה לא היה משום שפחדתי מה יגידו הרבנים על השתתפותי בתכנית, או על החשיפה האישית שלי. זה לא היה בגלל שהמפיקים או התחקירנית לא מצאו חן בעיני. במילים פשוטות: לא השתכנעתי שזה המקום ש"באשר תלכי" וחברותיה- אחיותי צריכות להיות מוצגות.
אמנון לוי משתדל לעשות טלוויזיה מעניינת. פעמים רבות אחוזי הצפייה בתכנית שלו הם גבוהים במיוחד. יכול להיות שאם הייתי משתתפת בתכנית הרבה יותר אנשים היו מכירים אותי היום, ואולי גם את "באשר תלכי". השאלה ששאלתי את עצמי הייתה - האם זו הדרך שבה אני רוצה שאנשים יכירו אותנו.
אני לא משלה את עצמי לרגע. ברור לי שמפיקי תכניות מסוג זה מתעניינים בנו, החרדים, או במקרה הספציפי בנשים חרדיות גרושות, לא בגלל שיש להם איזו נטיה אישית מיוחדת לנושא שנוגע לליבם. הם פשוט רוצים לעשות טלוויזיה ש"מוכרת" ומעלה אחוזי צפייה. תסכימו איתי שנשים חרדיות גרושות הן יופי של פרומו לכתבה סופר דרמטית שתמשוך צפייה.
השאלה ששאלתי את עצמי היא מה היה קורה אם הייתי רוצה להעלות דברים כפי שאני רואה אותם בעבודה היום יומית שלי בשנתיים וחצי האחרונות. כפי שהם במציאות המורכבת. לא שחורים כפחם ולא לבנים כשלג. משהו באמצע, לפעמים טוב יותר, לפעמים גרוע מאד, ממש כמו בחיים.
האם במצב זה היו משאירים את הדברים שלי כמו שהם? או שהיו מעדיפים ל"סדר" אותם כך שיתאימו לשיקולי העריכה והפקת התכנית? ככל שניסו לשכנע אותי שזה "יהיה בסדר", איבדתי אמון. ויתרתי בתודה על ההשתתפות - ואני לא מצטערת כלל.
כשאני מדברת על התמודדות נשים גרושות בחברה החרדית עומדות אל מול עיני עשרות נשים מדהימות, עצמאיות, לוחמות, אמהות מסורות. נשים שהמסכנות והקשיים העצומים איתן הן מתמודדות לא שוברות אותן כלל. נשים שבאישיות שלהן ובחיים שלהן יש עוד הרבה מעבר למה שהוצג אתמול בתכנית.
הן מתקדמות, משיגות, צוחקות ובוכות. הן לא יושבות ובוכות על הגורל האכזר והחברה המכאיבה בכל רגע מחייהן. הן מתמודדות עם הליכים בבתי דין ובבתי משפט, עם רבני קהילות, עם מנהלי בתי ספר, עם שכנות בבניין ועם סתם "קלעפטס" (מילה שחזרה לאחרונה ללקסיקון). אבל הן גם שמחות, מאושרות ומלאות סיפוק ועשיה.
ככה ראיתי את עצמי בשנים בהם הייתי פרודה וגרושה. ככה אני רוצה שיראו את חברותי, הנשים והאמהות העצמאיות. מסתבר שהעשייה והחיים המאושרים, הסיפוק העצום והאושר בעצם העובדה שאותן נשים בחרו מחדש בצורת חייהן, היא לא מספיק מעניינת או מספקת כותרות.
נשים גרושות לא זקוקות לרחמים של הציבור החרדי או החילוני שיצפה בתכנית. הן לא זקוקות לתכנית שאחרי הצפייה בה קמים ואומרים "איזה מסכנות הן, תראו מה עושים להן שם". הן זקוקות לכבוד המגיע להן בהיותן בנות אדם. נשים בעלות אישיות, אופי ויכולות התמודדות עצומות.
הן צריכות שיראו אותן לא רק כ"אשה גרושה" אלא כבן אדם.
ראיתי בכתבה נשים גרושות מסכנות שראויות לרחמים. (אני בטוחה שהנשים עצמן הן הרבה מעבר למה שהוצג שם. אני יודעת לפחות על חלק מהן שהן פעילות ויוזמות, ועושות שינויים משמעותיים עבורן ועבור נשים אחרות במצבן. אבל גם את זה לא ראיתם בכתבה של "הפנים האמיתיות". גם אם זו האמת - זה לא מעניין אותם שם, כי זה עלול להרוס את הקונספט הדרמטי של "תראו מה עושים לגרושות החרדיות המסכנות").
שמחה שלא מכרתי את חברותי ואת הארגון המדהים באמת שלנו עבור תמונה שטחית ולא מייצגת. שמחה שלא הייתי שותפה בתכנית בה במקום ללכת ולראיין רבנים בצורה ישירה, לשאול שאלות ענייניות ולקבל תשובות שונות ומגוונות בנושא הגירושין, בחרו לעבוד בשיטה כל כך "דרמטית" אבל כל כך לא מכבדת.
כשאני מלווה אשה בהליכי גירושין לפגישה מול רב או עו"ד או יועץ, אני מזדהה בשמי, מספרת לו על הארגון שלנו. וכך מתחילה את התקשורת איתו. מתוך כבוד ומחשבה שאין מה להסתיר או להתבייש. לא צריך מצלמה נסתרת בשביל לשאול ולקבל תשובות בנושא הזה.
נכון, זה לא היה מוכר שום דבר, ולא היו יכולים להוסיף אפקטים קוליים דרמטיים, אבל ככה זה עובד. בפנים גלויות ואמיתיות באמת!
את דברי הרב המצולם בכתבה חתכו בעריכה. הוא אמר שבגמרא מובא שאשה צריכה להישאר גם עם גבר מנוול. אבל הוא מיד הוסיף שהיום לא נוהגים כך. אבל אתם לא תדעו מזה, כי זה נחתך בעריכה. לכו תדעו כמה דברים שלי היו נחתכים בעריכה ומייצרים דימוי אחר, כמו שאמנון לוי רוצה לראות אותי ואתכן, ולא כמו שאני ואתן באמת.
אז כן, יש קשיים והרבה. ומתמודדים עם הקשיים האלה, בכל הדרכים הקיימות. ויש שינויים בשטח. אני רואה את זה כל הזמן. מה שמחזיק אותי בעשיה הזו, גורם לי לא להפסיק לדבר, לספר, לכתוב, לתכנן ולעשות. זו התקווה והאופטימיות שדברים משתנים ויכולים להמשיך להשתנות.
התכנית של אתמול לא התכוונה להראות את הדברים מהזווית הזו. במקומות שאין תקווה ואין אופטימיות, במקומות שלא רוצים שיראו שיש תקוה ואופטימיות - אני פשוט לא אהיה.