בליל שבת האחרון הלך לעולמו מנהיג מרצ לשעבר - יוסי שריד. רבים התפרנסו מפטירתו. חלקם דרשו לשבח, חלקם דרשו לגנאי, הצד השווה שבכולם - שלא את טובת המנוח ואת זכרו רצו לייקר אלא את עצמם, מחשבתם המקורית ופועלם הרב יקרו על גבו של המנוח שכבר לא יכול להגיב.
יפה נהגו נציגי הציבור החרדים שביכרו להתעלם מהפטירה. בנקל היו יכולים להעלות מהאוב אי אלו מאבקים עם המנוח שהסתיימו כמובן בחסד ד' בניצחון מרשים, ולפאר את פועלם משכבר הימים, אך למרות הניסיון התקשורתי - הם ויתרו. אין באמת מה לומר על פטירתו של יהודי שעשה קריירה מרדיפת הדת ולומדיה. הניחו הם לבית הדין של מעלה לעשות בו דין אמת בלי קריאות סיוע מלמטה. ודומה כי יפה עשו.
מכיוון שאיננו שליחי ציבור הנאלצים לשקול את מילותיהם בפלס מאימת הפלס, הנה זיכרון קצר ומתוק מהיהודי הזה ולוואי והדברים ימתיקו את דינו במשפט לפני אדון כל. ואם לא ימתיקו, בוודאי יסייעו לכותב השורות לצורך מטלת כתיבתו בזמן, כדי לנסות להספיק להדליק נרות יחד עם משפחתו. זה בודאי יהיה לעילוי נשמתו שלבטח זקוקה לכל עליה שניתן להציע לה.
ומעשה שהיה כך היה: לפני שש או שבע שנים, יהודי צעיר מאד הייתי שעשה בחשש גדול צעדים ראשונים במה שמכונה 'עולם התקשורת'. ככל שהייתי צעיר - תווי פני הורידו לי עוד עשר שנים. לעיתים היו עוצרים אותי אנשים ברחוב ומאחלים לי מלב חם מזל טוב לבר המצווה, למרות שכבר הייתי יוצא ובא בגני ילדים עם בנותיי שתחיינה. כל אחד וההתמודדויות שלו.
באותם הימים הבאתי את לחמי בעמל רב מכתיבה בכלי תקשורת קטן וקופצני, שמעטים וכישרוניים היו עובדיו. כשהיו רוצים לכנס את חברי המערכת - ניתן היה להושיבם במכונית פרטית, ועוד היו נותרים שניים-שלושה מקומות. הנס הגדול היה שמחוץ לקיתון הצר שבו נוהלה המערכת, איש לא ידע מהסוד הכמוס הזה. כולם היו בטוחים שמדובר בקונצרן תקשורת גדול ומכובד. לעיתים מזומנות היו מבקשים ממני אנשים להעביר הודעות נזעמות לכתב החצוף 'יוסי כץ' או שמות נוספים שכולם היו פרי דמיוני הקודח ואני הייתי מהנהן ברצינות, רושם את ההערה בכתב יד צפוף על פנקס קטן שהיה מונח תמיד בכיסי, מהנהן שוב בארשת מהורהרת אל מול פני מטיח הביקורת, מבטיח לו שאעביר למחוצף וממשיך לדרכי.
כך או כך, חג הפסח הלך והתקרב ואיתו גם באה הקללה הנוראה המוכרת לקהל הקוראים בשמה המכובס: 'מוספי חגים'. אם בשבוע רגיל נדרשנו לעבוד עבור שבעה-שמונה פסבדונים, הרי שבשבועות שקדמו לחג, מילאנו את מקומם של עשרים וחמישה שמות עט עבור כל מוספי החג שלא נגמרים לעולם. בגדול, כמו שאתם בטח מבינים, שאלנו נפשנו למות.
ההישג, המושג והמשיג
בוקר אחד, קיבלתי טלפון מהמפיק התזזיתי של אותו כלי תקשורת. גם אם נתנסח בנדיבות - נוכל לומר שכלי התקשורת הנ"ל תופעל על ידי שלושה יהודים שחריצות היא לא אחת התכונות הבולטות אצלם. 'תשמע', הוא אמר בקול דרמטי ששויף במהלך מאה ושמונים הדקות שניסה להשיג אותי ב-66 שיחות שלא נענו. 'תשמע, השגנו את אחת ה-כתבות לחג הקרוב'. הוא לקח פאוזה דרמטית - ואמר: אריה דרעי ויוסי שריד בראיון משותף.
רק כדי לסבר את האוזן: כל אחת מהאושיות המדוברות היתה הישג בפני עצמה. שריד, לא התראיין עד אז כמעט לאף כלי תקשורת חרדי, ואריה דרעי, היה ונותר מרואיין מחוזר שסירב למרבית הבקשות לראיינו באתה עת. המפגש המשותף היה אפוא מכפיל כח היסטרי.
ההישג היה כפול שבעתיים לאור העבודה שהשניים נחשבו יריבים מרים, ושריד זכה לקיתונות של רותחים על פועליו מההנהגה הרוחנית של ש"ס. המפגש עם המנהיג הגולה של ש"ס נחשב כבשורה שיכולה להציל את עיתון החג מכתבות משמימות על ניצולי שואה או/ו כתבה על שבט נוסף שטוען שהוא-הוא אחד מעשרת השבטים האבודים.
בקול מפוהק וחסר חשק של יהודי מרוט מעבודה, ביררתי למתי נקבע הראיון. כששמעתי צפירות קולניות מלמטה - הבנתי שכלתה אלי הרעה. המפיק הנמרץ ישב מתחת לביתי ובישר לי שבעוד 55 דקות בדיוק שני היהודים הנכבדים יפגשו זה את זה בתל אביב, ועל כן מוטב אעשה אם אמצא את עצמי תוך חצי דקה למטה. 'קפה תשתה כבר אצל שריד', הוא הספיק להגיד לפני שניתקתי את הטלפון בעצבים.
לאוצר המילים של מכונת האנרגיה שענה לשם 'המפיק' טרם הגיעה המילה 'לא', ועדיף היה להיכנע מראש מאשר לנהל קרב מתיש וחסר תוחלת. ארזתי את עצמי בקושי גדול, התפללתי, לקחתי מעט מטלטלים, דוגמת מחשב והפנקס הקטן והצהוב שידי לא זזה הימנו, וירדתי למכונית המקרטעת של ידידנו שניהל - במקביל לנסיעה לתל-אביב - עוד שתי עמותות, לו"זים של שבעה זמרים ועוד חתונה של אחיינית יתומה, רח"ל, שחייבים לדאוג לה.
עוקץ, עקוץ ונעקץ
בעודו שועט תל-אביבה, התברר לי שמהסיפור הזה - דברים טובים כבר לא יכולים לצאת. לתובנה שהלכה וחלחלה ככל שהתקרבנו לתל-אביב היו כמה אסמכתאות, אבל בראשן - ההרגל של היהודי שישב לצידי לא לדייק בפרטים כשמדובר במרואיינים שהוא מאד רצה לייבא לעיתונו. אבל האסימון נפל רק תוך כדי שהנ"ל נוהג במהירות 160 קמ"ש, מסמס בשני מכשירים במקביל ורושם מזכרים בפנקס קטן, כי הרי לא משנה כמה חכמים יהיו הטלפונים, אין כמו לכתוב בפנקס. משברי המילים שהוא הוציא בין טלפון אחד למשנהו הבנתי שהוא מכר שלושה סיפורים שונים, סיפור אחד כנגד כל משתתף בפגישה. כל אחד שמע בדיוק מה שהוא צריך לשמוע כדי להסכים למפגש הלא שגרתי הזה. ואני? רק הייתי צריך להתמודד עם כל הסאגה הזו, עוד לפני הקפה הראשון. הרבה מה לעשות כבר לא היה לי. אנחנו כבר באוטו, אני כתב צעיר ומתחיל שבשבילו ראיון מהסוג הזה הוא סוג של הישג לא מבוטל, ובעיקר - אנחנו כבר מאחרים בחצי שעה.
בעוד מפיקנו מנחית הוראות על הקייטרינג של האחיינית היתומה, ובמקביל מחפש את הבית הממוקם בצפון הוותיק של תל אביב, אנחנו רואים את מכוניתו של האזרח המודאג רבי אריה דרעי מחליקה אף היא במורד הרחוב. כנראה אפשר להוציא את הבחור מהישיבה, אבל לא את הישיבה מהבחור. איחור של חצי שעה במונחים של ישיבשע'ר, זה יותר מבסדר, וכך, בחסד ד' הצלחנו להגיע לפגישה - לה המתין שריד כבר חצי שעה - בזמן.
הספקתי לראות כמה פרצופים בחיי, אבל פרצוף המום כמו של אריה דרעי ברגע שראה את עבדכם הנאמן יוצא מהרכב המקרטע לכיוון בית המידות של משפחת שריד, לא ראיתי עד אז - ומאז. אתה, שאל בהלם, אתה עושה את הראיון? רק אחר כך יתברר למפרע שהמפיק הנמרץ שהספיק כבר לשעוט מהמקום בחריקת בלמים, נתקל בחומה בצורה של סרבנות מצד דרעי לראיון המדובר והחליט לנפק סיפור על שלושה מזקני העורכים של העיתונות החרדית שיבצעו את הראיון לספר יוקרתי שעומד לצאת לאור - וכל זאת, במסגרת שיחות שלום רחבות היקף שנעשות במטרה להשקיט את הרוחות הרעות שמנשבות בין הציבור החרדי לציבור החילוני. על כל אלו נוספו סיפורי מעשיות כיד דמיונו הטובה עליו, ויד דמיונו הייתה טובה בהחלט. דרעי שהגיע נרגש למעמד, מצא את עבדכם הנאמן על קורי השינה שטרם הוסרו, ממתין לו מתחת לבניין - ונתקף בהלם.
אני מיהרתי לגמגם משהו על המראיינים שתקועים בפקקים וביקשו ממני למלא את מקומם. שתי בעיות עיקריות היו בתירוץ המגומגם הזה: הראשונה, שדרעי הגיע באותו רגע מירושלים וראה שהכביש מעולם לא היה פנוי כפי שהיה פתוח באותו בוקר. שום פקקים ושום נעליים. הבעיה השנייה והמהותית יותר, שהנ"ל החזיק ברקורד לא מבוטל בניהול מגעים עם כלי תקשורת חרדיים ושאינם, וארכה לו בדיוק שניה להבין שהוא נפל לתרגיל עוקץ קלאסי של מפיק נמרץ מידי.
אחרי שתי שניות שחכך בדעתו, אמר דרעי בקול נכאים: 'טוב, נעלה'. נו, לא באמת הייתה לו ברירה. הנסיעה במעלית הייתה הנסיעה הארוכה בחיי. שנינו שתקנו שתיקה רועמת שניתן היה לחתוך אותה בסכין. לשבחו ייאמר שהוא אפילו לא ניסה להסתיר את העצבים. נעליו נקשו זו בזו, האצבעות תופפו על מותניו, וניכר היה שהמחשבה היחידה שמעסיקה אותו היא עם מי הוא סוגר חשבון על השערורייה הזו. אחרי שניות שנדמו כשנים, הגענו. 'משפחת שריד'. באלם קול התפללתי, שלפחות שריד יטה לי חסד ויפשיר קצת את האווירה.
הכיבוש משחית, הכיבוש משחיר
תאמינו או לא, דווקא מהמעלית של היהודי הזה שלא האמין בכלום, התפילה התקבלה מיידית. הוא פתח את הדלת ועוד לפני שאמר שלום ליריבו משכבר הימים, הוא טרח לציין עד כמה הוא שמח שבחורים צעירים נכנסים לעולם התקשורת וכמה הוא רואה חובה קדושה לעזור להם וכו'. מכאן ואילך זה רק הלך והשתפר.
אני, שכאמור הגעתי בלי שום הכנה מוקדמת כשקורי שינה עודם ממלאים את זוויות עיניי, קיבלתי כוס קפה (בכוס חד פעמית כמובן) והתחלנו בראיון. לעבדכם, לא היה מושג מה לשאול ועל מה לדבר. העדפתי אפוא להתמקד בלגימות קטנות של כוס הקפה בתקווה שמלאך טוב יוציא אותי מהסיטואציה המביכה.
לשבחו של המנוח שוב ייאמר שהוא קלט מהר מאד מה קורה. אחרי שתי דקות שקטות ומביכות, הוא התגייס להצלחת המשימה. הוא עזר לי לקבל תמונה היסטורית על היחסים בינו לבין דרעי והחרדים בכלל, הוסיף כמה הלצות חינניות, וכעבור כמה דקות 'עליתי על העגלה' והתחלתי לתקוף אותו בכל המרץ על כל מה שפשע ועולל לחרדים. בסך הכל, שלוש השעות שישבנו שם, בסלון ביתה של משפחת שריד, זכורות לי כחוויה לא רעה בכלל.
השניים כמובן לא הסכימו על כלום, רבו, התקוטטו, הזכירו הרבה סיפורי עבר, וסיכמו בעיקר שאין כמו השקעה בנכדים ומציאת מתכונים חדשים לחצילים מטוגנים. שריד לא הפסיק להתפאר ביכולת שלו לכבוש ירקות למיניהם, ודרעי אמר לו כי יהודים בזמננו חייבים לכבוש ערבים או ירקות. שריד לא חייך מההלצה. השעות חלפו, וכבר באותו ערב התיישבתי לכתוב את הכתבה. סיימתי אותה כעבור שלושה שבועות, שבועיים אחרי שהדד ליין עבר. בסך הכל נראה היה שהמשימה הזו מאחוריי. איפה. הלוואי.
אברך, מבורך ומתברך
ועדה רוחנית הייתה באותו כלי תקשורת. המילה 'ועדה' נשמעת לבטח בדמיונכם כחדר גדול המחזיק מניין חמורי סבר ועטורי שיבה שעוברים על כל מילה מודפסת ומעירים את הערותיהם. ובכן, לכלי תקשורת המדובר היה תרגום רזה בהרבה לצמד המילים 'ועדה רוחנית'. מדובר היה באברך משי שתורתו הייתה אומנותו. ב'בין הסדרים' ורק בימי שלישי, הוא היה מקבל לידיו את הטקסטים שהונפקו במהלך השבוע, כשתפקידו היה להגיה את החומר הן מבחינה לשונית והן מבחינה רוחנית. לעיתים, היה ניגש אברך מספסל סמוך לשוחח איתו בשעת ההפסקה, ובאותו שבוע, העיתון היה יוצא נטול הגהה כלל. ובכל זאת, השמיים לא נפלו וכולם שמחו, עלצו וקראו.
קיצורו של דבר, האברך החשוב הנ"ל קיבל את הכתבה ב'בין הזמנים' כשעיתותיו היו בידיו. איך נאמר את זה בעדינות? כל הסיפור הזה לא נראה לו. מה שייך יוסי שריד לפסח? נו באמת. אבל לשבחו ייאמר שידע את מגבלותיו וידע שהכתב תפורסם ועל כן הוא התיישב על המדוכה ופרק את כל משנתו מאז ימי ה'חדר' העליזים, על הכתבה המדוברת. אם שריד אמר שהוא לא מחבב את הפוליטיקאים החרדיים, הלך מיודענו והוריד את המילה: 'לא'. וכן הלאה והלאה. שפך חמתו על הטקסטים של שריד, הוציא אותם מהקשרם וברא יצירה עיתונאית חדשה לחלוטין. בתום מלאכת ה'הגהה', לא ניתן היה להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי. הכתבה שונתה מהקצה לקצה. שיהיה בריא היהודי, אבל מרוב להט דקדושה, שכח את תפקידו לתקן טעויות כתיב. וכך יצאה כתבה גדושה עד להתפקע בטעויות כתיב ובעיקר - במספור: זכר ונקבה, והוא רחום יכפר עוון.
סופר, סיפור ומִספר
הסיפור היה נגמר כאן, לולי הבטחתי למר שריד שאשלח לו את העיתון מיד כשייצא לחנויות. על שריד אפשר לומר הרבה דברים, אבל מילה הייתה לו, ועל כן בערב חג הפסח הוא צלצל אלי לבדוק מתי אממש את הבטחתי. למרות שאני נוהג כמובן לכבד את מילתי - במקרה דנן לא הייתה לי אפילו התלבטות. ידעתי שאם אשגר לו עותק של עיתון החג, אני משליך עצמי לגוב האריות. היה לי ברור שאם מר שריד ייחשף לראיון - הוא יתבע אותי עד העצם, ולמותר לציין שיזכה בתביעה וישליך אותי ואת משפחתי מדירתי הממושכנת.
קיצורו של דבר, ההתחמקות נמשכה מספר ימים. שריד מחייג ודורש את העיתון, אני מתחמק באין ספור התנצלויות וסיפורי מעשיות. אחרי סבב לא קטן של טלפונים הבנתי שהסיפור הזה לא הולך להסתיים. אדון שריד רוצה את הגיליון, ולא יעזוב אותי עד שיקבל את מבוקשו. בלית ברירה, שמתי נפשי בכפי, לקחתי מעטפה גדולה, הנחתי בתוכה עותק מגיליון החג, הדבקתי בול גדול, נשאתי תפילה חרישית, מיענתי אותו למשפחת שריד בתל אביב ונכנסתי לבונקר.
כעבור ארבעה ימים אני מקבל טלפון. על הקו - מר שריד. תחילה היססתי אם לענות או לא. במחשבה שניה, תוך שכל חיי עוברים לנגד עיני בשניות, החלטתי לענות ולסיים עם זה. הייתי בטוח שהוא מחייג לברר את המען המדויק שלי למשלוח כתב תביעה. להפתעתי, הוא היה נינוח. 'תשמע, בחור צעיר', הוא אמר. 'תזכור כל חייך: שניים זה זכר, שתיים הן נקבה. תהיה בריא וכל טוב'.
מאז, אני זוכר. אוהו זוכר. לא יכול לשכוח.
אז בשבוע שבו הוא עזב את ארץ החיים, אחרי שאזכור לנצח ששניים זה זכר ושתיים הן נקבה - שריד, כנראה, היה רק אחד.
- מתוך הטור 'המזנון' שמתפרסם בעיתון 'משפחה'