יוסי שריד נפטר.
האיש שכל כך אהבנו לשנוא.
ברוך דיין האמת.
כל הרשתות (הלא חברתיות) הוצפו בארס וברעל אנושי בלתי נתפס: "חלאת המין האנושי", "השטן בכבודו ובעצמו", "איזה כיף לפתוח את השבוע בידיעה על מותו של יוסי שריד".
רוצים עוד?
תעשו גוגל "יוסי שריד-חרדים".
ולי היה כל כך קר בלב.
עצוב לי על כל פטירתו של יהודי בתוך כלל ישראל.
אנחנו יכולים לחלוק על דעותיו, לתקוף אותם, אבל לא את גופתו הקרה.
זה נכון שהאיש הצר את צעדינו ולא ממש אהב אותנו בלשון המעטה, אבל הוא איננו.
אני מחפשת, כן, מחפשת מתחת לאדמה זכויות למענו. תתפלאו, אפילו מצאתי; האיש אמנם דעתן אך ישר פלס, כך אומרים. (דווקא הציבור החרדי זקוק לקונטרא היוסי שרידית. היה לנו. הרב רביץ ז"ל). כאיש ציבור פינה מזמנו לכל אחד ואחת, ללא מחיצות וללא גינוני כבוד.
פעם הגיעה לביתו אמא של אוטיסט עם בעיה של מקום חינוכי לבנה וישב איתה עד חצות הליל עד למציאת הפתרון (בלי מסיבת עיתונאים).
הוא היה מתומכי ומקימי ישיבת "קרית שמונה". היה בעל מסור, אבא נהדר וסבא מופלא. חבר נאמן.
בראש השנה האחרון אכל רק כשר (תשאלו את הרבנית גפני...). כמה סמלי שנולד בשמחת תורה ונפטר ערב חנוכה.
הערב אנסה לחמם את כסלו ואת דצמבר, לגרש את החושך ולהעצים את האור.
הערב, אחרי הדלקת נרות החנוכה, אושיב את ילדיי ללימוד משניות ותהילים עבור יוסף בן דובה שריד.
האיש שכל כך אהבנו לשנוא.
חנוכה
כל כך אוהבת את החג הזה.
היו כמה שנים בחיי שגידלתי 3 ילדים מקסימים לבד.
לבד.
לבד.
(חד הורית. בדיוק. גרושה. כן, תודה)
שרדתי ימי הולדת, אסיפות הורים, כאבי שיניים וכאבי גדילה. את הגעגועים.
את יום האב ויום האם, את יום המשפחה ואת יום המורה, את יום האהבה ואת יום השואה, את יום ללא מע"מ, יום ללא קניות, אפילו את החגים שרדתי לא רע - את פסח, סוכות ואפילו את ראש השנה.
ורק ראש חודש כסלו היה מגיע והדמעות שלי היו מתערבבות עם הגשם של דצמבר.
רק בוכה.
מסתכלת בחלון הרטוב ובוכה.
אולי זה שלל החנוכיות המרצדות, ילדים ואמהות לאור הנרות, ובעיקר אבא'ים, מלא אבא'ים.
ואני רק בוכה.
אולי אלו הסופגניות המוגזמות והמיותמות על השולחן.
אולי זה ה"מעוז צור" של השכנים ממול.
מדליקה נרות-ובוכה.
מבקשת שבחנוכה הבא הוא יבוא.
בסוף הוא בא.
אז אם למישו מכם יש שכן או שכנה או ילד/ה שגם בוכים בכסלו או בדצמבר, תדפקו בדלת, תרימו טלפון.
תחממו להם את הלב.
כי קר, קר בכסלו.