יוסי שריד שהלך לעולמו השבת, כך אומרים, היה איש ישר דרך, בדרך שלו, שהאמין בכל ליבו בדרכו, בדרכו שלו. איש שפיו וליבו שווים, כלומר, מה שאני חושב ומאמין זה מה שאני אומר ועושה. אין שני יוסי שריד, יש רק אחד שאומר ומאמין בינו לבין עצמו וגם בינו לבין הציבור. כך נהג כלפי אנשיו שלו ממפלגתו וכך נהג כנגד ברי הפלוגתא שלו ממפלגות אחרות, לכן לא פלא שהיו לו אויבים רבים. זו אכן תכונה לא פשוטה לפוליטיקאי שאמור להיכנע לטרנד הציבורי כשהציבור מבקש זאת. יוסי שריד לא הסכים להיכנע לטרנדים, לאופנה חולפת.
כאשר מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל חלה, התקשורת כולה, הכללית ובוודאי החרדית, סיקרה בהרחבה את דעיכתו הרפואית במשך ימים, תוך דאגה לשלומו ובקשה להתפלל לרפואתו. כל כלי התקשורת, ללא יוצא מן הכלל, יצאו מגדרם, בשידורים חיים מבית החולים ומביתו, לצד ראיונות אינסופיים עם כל אוחזי גלימתו, על מרן ודרכו. לאחר מכן, כשנפטר מרן זצ"ל לבית עולמו, וקרוב למיליון איש ליוו את מיטתו, יחד עם עוד מאות אלפים שביכו את לכתו מרחוק, מהבית, או שהגיעו לנחם את משפחתו בבית שברחוב הקבלן, המשיכו כלי התקשורת באותה מגמה. גם יריביו המושבעים, דיברו על מורשתו ותרומתו האדירה לעם היהודי ולציבור הישראלי במגוון תחומים מהפכניים.
אבל היה אחד, רק אחד, שבעוד כולנו, למעלה ממליון איש, עוד לא הספקנו לנגב את הדמעות, עוד לא עיכלנו את לכתו של המנהיג הנערץ, החליט להציג שוב את היותו איש 'שפיו וליבו שווים'. יוסי שריד רץ מתוכנית רדיו לטלויזיה, והמשיך לחרף ולגדף את מרן זצ"ל, כדרכו הנלוזה. לרגע לא חשב, מר 'פיו ולבו שווים', שמא עכשיו, בשעת צער של חלק ענק מהעם היהודי, כדאי קצת לנוח, אולי לכמה שעות, מאותם דברי הבל שהושמעו מפיו אין ספור פעמים בחיי מרן זצ"ל, ולתת לנו להתאבל בשקט. וכי מה ביקשנו? סך הכל טיפ טיפה של כבוד ואנושיות באותם רגעים מרים.
אבל שריד, כבר אמרנו, היה איש שפיו וליבו שווים. אז הרשו לי הערב, להיות לכמה רגעים 'יוסי שריד'. איש שפיו וליבו שווים, שלא נכנע לטרנד חולף, שאומר את מה שהוא חושב ועושה את מה שהוא אומר. ובכן, אומר זאת כך: יוסי שריד היה האויב המר ביותר בדור הזה של הדת היהודית בכלל ושל היהדות החרדית בפרט. איש שנלחם כל חייו כנגד עולם התורה, רבניה ונושאי דגלה. ה'לפידים' למינהם וה'מרצ' של היום, הם חיקויים זולים של השנאה שבערה בו כנגד כל דבר שבקדושה.
בתקופת היותו שר החינוך, שימשתי דובר תנועת ש"ס. אני זוכר לילות של ישיבות עד אור הבוקר במשרד של רה"מ דאז, אהוד ברק, יחד עמו, בהם ניסה לחסל את רשת החינוך "מעיין החינוך התורני" שהוקם ע"י מרן זצ"ל. בעקשנות ובתירוצים שונים ומשונים, דחה שריד כל הסדר שנועד להציל את הרשת, אך ורק כדי למנוע את המשך קיומה.
אני זוכר שהיה לו מנהג קבוע, בכוונת מכוון, להוציא הודעות לתקשורת הכללית דקה אחרי כניסת השבת, כדי שש"ס לא תוכל להגיב, וכך הוא ירוויח שעות שידורים של הודעתו מבלי תגובה שלנו. בצאת השבת, כמובן, כבר לא היה טעם להגיב, כי חדשות אחרות כבר עמדו על הפרק.
שריד היה זה שרצה לחלן את כולנו, ואולי לא פלא שהוא הלך לעולמו ערב חג החנוכה שמסמל את נצחון המכבים על המתיוונים. שריד לא האמין בקיומו של אלוקים, לא האמין בהשראת הנפש ובקיומו של גן עדן. אולם למרות זאת, ובבחינת "אחרי מות, קדושים אמור", כולי תקווה שבבית דין של מעלה יזכרו לו את הדברים הטובים שעשה למען עם ישראל, ויש כמה כאלה, מן הסתם. הוא בודאי יטען להגנתו שפיו ולבו היו שווים, ובהיותו יודע ספר יציג את דברי חכמינו (מסכת פסחים דף קיג עמוד ב): "שלושה הקב"ה שונאן, ואחד מהם, המדבר אחד בפה ואחד בלב". מעניין מאוד מה ישיבו לו שם.