הייתי שם. בעיניים דומעות עמדתי מול שערי 'בנייני האומה'. בפנים, חמים ונעים, עוד זוג נכנס תחת לחופה, לקול צלילי ר' אברהם פריד והשיר 'אם אשכחך ירושלים'. בחוץ, קר וחורפי. רוח ירושלמית קרירה מנסה לשווא לפלס מקום בינות לעשרות אלפי החוגגים, לקול צלילי מוסיקה שונים. כן, היו שם גם ה'נחמנים'. גם דוכנים לממכר שופרות, דגלים וחמסות.
בניני האומה של יום חמישי האחרון בישר על קימה מ'שבעה' של משפחת ליטמן, ולא רק. עם ישראל קם יחד עמם לשחר חדש. עשרות האלפים שבאו מכל קצות הארץ, התנערו מהאפר יחד עם בני המשפחה הסחופה והדוויה שאיבדה את ראש משפחתם ואחיהם היקר על מזבח האדמה.
באתי גם אני לנגוע ולהרגיש, להיות חלק עִם עַם הנצח שאינו פוחד מהדרך, גם אם היא ארוכה מאוד, גם אם לא נראה לה סוף, גם אם יש ליסטים ופורענות על הדרך. ראיתי אותם מקפצים ומרקדים עם אש בעיניים ותהיתי: מה השמחה הזו? וכי לא ישבתם 'שבעה' רק השבוע? וכי לא נטבחו עוד אנשים בימים האחרונים? וכי חרב המרצחים הושב לנדנו?
כשמשטרת ישראל סגרה את שערי 'בניני האומה' שהיה מפוצץ עד אפס מקום והמעגלים בחוץ התרחבו והתרחבו - הבנתי לראשונה את מהות המעמד. כן, הרסו בית. לא של המחבל. של משפחת ליטמן. ביתם נהרס עד היסוד. אבא אוהב ואח יקר לא ישובו לעולם. נהרסו חיי המשפחה שנותרו רק עם געגועים ליקיריהם הקדושים.
אבל "עם ישראל חי", הכריזו הרוקדים במחול ענק כמו של שמחת תורה. הרסתם בית אחד? אנחנו בונים כאן על חורבות הבית ההרוס - בית חדש, לתפארת. כי אתם יכולים לקחת את הגוף, ולא את הנשמה. את העצם אבל לא את הרוח.
"והעיקר לא לפחד כלל", שרו אלפי צעירים ואני מביט בעיניהם: הם באמת לא פוחדים. כי מי שהולך באמת שלו אין לו ממה לפחד. המחבלים, להבדיל, אינם פוחדים מהמוות. המתיישבים, ציבור אלפי היהודים שממשיך להסתובב בצומת הגוש ובכל נקודה יהודית, שהיא שלנו - גם הם אינם פוחדים מהמוות. הם יותר פוחדים מהוויתור על העקרונות והערכים.
הם ראויים להערכת אמת, בפרט בימים אלו. כך נבנית אומה. לא בכדי הוקם הבית החדש ב'בנייני האומה'.
-
הכותב הינו עורך השבועון החרדי 'בקהילה'