תנו לו לעבוד / יוסי אליטוב

לא להאמין כמה גורמים אחראים על בית כנסת אחד, מלבד הרב שאינו מרבה להופיע בתקשורת, הגבאים הנחרצים, אולי יותר מידי, והמתפללים. קבלו רשימה חלקית של המעורבים הישירים בפרשה שמסוף השבוע שעבר ועד אמצע השבוע הנוכחי כמעט ולא עצמו עין מדאגה, או לפחות סיפרו שכך עשו: ראש הממשלה, שר הביטחון, השר לביטחון פנים, הרמטכ"ל, שר הפנים, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ראש המועצה המקומית גבעת זאב, קבוצת טרמפיסטים שקפצה על עגלת הסיקור ובאה לעשות שמח – והרשימה עוד עלולה להסתעף אילך ואילך, לכל כיוון אפשרי. אפילו לשכתו של נשיא המדינה לשעבר, שמעון פרס, הצטרפה לחגיגה וטרחה לפרסם בעקיפין - בהבלעה, כמו פירות שביעית האסורים בסחורה - על מגעים שפרס מנהל מאחורי הקלעים, עם יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. שיהיה.

אבל המחותנים האמיתיים, הם דרעי ומנדלבליט. רגע אחרי סיום ישיבת הממשלה ביום ראשון, כשבג"צ מאיץ בשעון החול המתקתק, יצאו השניים כשבידם המתווה המפורסם של ניסור בית הכנסת והעברתו למתחם סמוך, עליו אינה ניטשת מריבה.

נתניהו הלחוץ מיהר להודות למנדלבליט שהסיר עוד אגל זיעה ממצחו ודרעי יצא כמי שנטל את המושכות לידיו, ממהר לאסיפת פעילי שטח מקומיים בבית מלון ירושלמי. עוד נגיע לקשר המיוחד שמתפתח בקרב הצמד מנדלבליט את דרעי, אך אור הזרקורים מתעכב בימים אלה דווקא על מי שנתניהו מיעד, כמעט בבטחה לכס היועץ המשפטי לממשלה. אבל גם לכך נגיע בהמשך.

העילוי והמשפטן

בשמונה ועשרים, בערבו של יום ראשון, רוטט הטלפון של דרעי. וכשאביחי מנדלבליט על הקו, דרעי עונה, גם אם היושבים מולו הם סגני ראשי ערים של ש"ס. סור מהר ככל שתוכל ללשכת ראש הממשלה, הורה מנדלבליט. אני כאן באמצע, אמר דרעי. אם אתה רוצה שנציל את המתווה שגיבשנו, כדאי שתזדרז.

דרעי הזדרז. אוהו הזדרז. בתוך שבע דקות נכנס רכבו לחניון התת קרקעי בבניין. על יד השולחן ישבו בפנים נפולות כל המי ומי. ראש הממשלה בנימין נתניהו, השרים לבטחון ולבטחון-פנים בוגי יעלון וגלעד ארדן, ראש מועצת גבעת זאב יוסי אברהמי, אלופים קצינים ויועצים משפטיים. כל היושבים בשולחן תולים את פניהם בפרקליט המדינה שי ניצן שמודיע חגיגית: אני לא יודע איך מתווה הניסור וההעברה קורם אור ודינים משפטיים קבילים. בג"ץ לא יקבל את המתווה בלי אינספור מסמכים שיידרשו לכך, ובכלל, טען ניצן, בית המשפט כבר בלאו-הכי טורטר דיו בפרשה ולא יספק את צו דחיית הפינוי בלי הסכמת המתפללים ובחתימתם בכתב, דבר שיארך זמן רב יחסית להשגה.

והיכן היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, תמה דרעי. מישהו מהנוכחים משבר את אוזנו על נופש שבחר היועץ לעשות ברואנדה ונא לא להפריע. זה היה הרגע שבעיניו של דרעי ניצת הזיק מהימים ההם. דרעי של פעם. אריה העילוי החברונע'ר הפך מדרעי הפולטיקאי המעונב לדרעי המשפטן. במשך 45 דקות ישב והתפלפל עם שי ניצן בהלכות משפט וכבוד בית משפט. אחר כך פרך את כל הסתירות שהציב הפרקליט המיומן לנגדו, במעשיוּת-דרעית אופיינית: המתפללים? אני אחתים; חברי המועצה? יאשרו; לבית המשפט? אבוא איתך בעצמי ואסביר. למנדלבליט לא נותר אלא להביט בעיניים מעריצות מהצד, בידידו החדש.

עד אחת וחצי בלילה עסקו דרעי וניצן בקרב כיפופי ידיים ולשכת נתניהו מקורקעת היתה בשל פרשיית איילת השחר. הויכוח היה משפטי נטו. נתניהו העניק ליושבים את המבט הזה שאומר: תורידו ממני את העניין הזה. די לי בחוק הגיוס עם החרדים ואני לא עומד לשבור את הראש על העניין הזה. שעה וחצי לאחר חצות, החל שי ניצן לגלות סימני כניעה. אאשר את הפלטפורמה המשפטית, אמר, והתיישב לכתוב את הבקשה לביהמ"ש כדי שידחה את הפינוי. באיזו אמתלה, כבר לא חשוב.

שינוי פנימי

בשמונה וחצי בבוקר למחרת, מצלצל הטלפון. מנדלבליט ודרעי מכירים מהאישורים הביטחוניים, אבל קולו של אביחי לא היה זהה. כשמעות חונקות את גרונו הוא מבשר לדרעי שזה עתה יצא מבית-התפילה: זכינו, אריה, שקדושת בית-כנסת לא תיפגם.

דרעי שמניח את הטלפון ואץ לדרכו מבין: בפעם הראשונה יש צ'אנס לשינוי אמיתי, מבפנים, באחת הלשכות הקשות ביותר בממשלה. לשכת היועץ המשפטי.

אחד מעוזריו שניתח זאת באזני, הוסיף פרשנות משלו. עד היום, הכרנו שני חתכים בקרב היועצים המשפטיים: שונאי דת, כאלה שזו זרה להם עד מאוד ובית הכנסת מוכר להם מבר המצווה שלהם או של בנם. ומאידך, היו חובשי הכיפות הסרוגות, שכשההלכה היהודית מתנגשת עם הוד רוממות הממלכתיות שבפיהם, אין שאלה מי מנצח.

מנדלבליט הוא יצירה אחרת: הוא לא מוותר על תפילה במניין, לב יהודי חם פועם בקרבו, ארבעת כרכי השולחן-ערוך הינם נר לרגליו והוא רחוק מאוד מהתנהלותם של הדתיים המוכרים לנו משדרות הפרקליטות או חברי הכנסת הידועים. סיפורו של בית הכנסת איילת השחר, רק חידד זאת. במאות השעות שעשה בשבועות האחרונים למען בית הכנסת שחרב הפינוי הונפה על היכלו – הן כמזכיר ממשלה והן כממלא מקומו הבלתי רשמי של יהודה ויינשטיין – לא היה לו ספק ולוּ לרגע: לא אתן יד להרס בית כנסת. מנדלבליט היה מי שהחדיר בהלה וזיעה במקום שהיו כה זקוקים להן, כדי להזיז עניינים.

והעם בישראל, מנגד, כה זקוק למנדלבליט. לא ברור אם אכן המינוי הזה ייצא לפועל. ויינשטיין יואיל בטובו להתפנות רק בראשון לפברואר של השנה האזרחית הבאה. שלשה מועמדים כבר סומנו כמי שעתידים לרשת אותו: הילה גרסטלר, נציבת תלונות השופטים; מיודענו אביחי מנדלבליט, הנתמך על ידי איילת שקד ונתניהו; והשלישי הוא גיא רוטקוף, אחד המנכ"לים היותר דומיננטיים שהיו למשרד המשפטים אי-פעם.

אם אחד מהשניים האחרים יזכה בתפקיד, החרדים יצטרכו להתמודד עוד מספר שנים עם המינוי החדש. אבל אם מנדלבליט כובש את הכסא המיוחל, השינוי יהיה מיידי ובעיקר מהותי. ולא, זה לא רק חוק גיוס בני הישיבות, אלא הרבה מעבר. אם בראש מערכת אכיפת החוק יישב אדם שמכיר את הצרכים של החברה החרדית, מכבד את סמליה והעולמות הללו אינם זרים לו; אדם כזה, שלבית-כנסת יש משמעויות תרבותיות ערכיות הרבה מעבר לחוק היבש – עבורנו, החרדים, זה הרבה מעבר למה שאנו מפללים.

אם אדם שמערכת חוקים יהודית ניצבת בראש סולם ערכיו, ימונה לראש מערכת התביעה - מדינת ישראל תזכה בפיס.

המנכ"ל, הגננת

לפעמים נראה שעושים עוול לאריה דרעי. שר הפריפריה משקף שתי תכונות מנוגדות. מחד, הוא מסוגל להתראיין תחת כל עץ רענן ולהאריך בדיבור כדי לשכנע את אחרון שומעיו בצדקת דרכו, בקשריו עם מרן ובאמיתתו הפוליטית מול מתחריו. במקביל, הוא נקרא אל הדגל במקרים דחופים, ומפעיל שם את קסמו האגדי, זה שכותבי הטורים וטובי הפרשנים מתארים לקוראיהם, אך הציבור הרחב יכול רק להתבשם מתוצאותיו, לא לחוש אותו.

קצינים בכירים, כולל כאלה המשרתים במטכ"ל בתל אביב, יכולים להעיד על היותו הקול השפוי והמבין-יותר בקבינט; אין יום שהטלפון האדום בלשכתו לא מצלצל ועל הקו קצין בכיר באמ"ן, ראש המוסד או אחד מראשי השב"כ.

קחו לדוגמא את השבוע האחרון: בישיבת ראשי המפלגות שוחח ראש הממשלה טלפונית עם יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין שהתעקש להתנגד משום מה להעברת הדיון בחוק הגיוס לאחר ההצבעה במליאה לסדר היום של וועדת חוץ ובטחון שנועדה להתכנס היום (ה). הדיון המדובר הינו עקרוני. אם לא יחלו לדון בו בוועדה נכבדה זו באופן מיידי, כל ההסכמות שהשיגו ח"כינו בחוק הגיוס, ייכנסו לפלונטר שאיש אינו יכול לשער את תוצאותיו. אבל גם שיחת החיזוק שניהל נתניהו לעיני ראשי סיעות הקואליציה עם אדלשטיין, לא הועילה.

ביום שני בצהריים, רגע לפני ההצבעה על החוק לקח דרעי את יולי אדלשטיין לפאתי אולם המליאה. שם, על ספסלי האופוזיציה האחוריים, אמר לו דרעי מה שאמר – אולי הבטיח לו תמיכה בעוד חמש שנים כשירוץ לנשיאות, מי יודע. רגע לאחר מכן הודיע יו"ר הכנסת על סדר היום העדכני לוועדת חוץ ובטחון ליום חמישי.

דרעי, הלכה למעשה, פעל תמיד בשיטת ההבטחות, ודָגַל – בשונה מאחרים – גם בקיומן. כך הרעיף תקציבים על מיעוטים, שאת פירותיהם קטף לאחר מכן. פעם אלה היו הערבים, היום זו הפריפריה. תוך כדי, מובלעים התקציבים או פירותיהם, ישירות למצביעי ש"ס מהגרעין הקשה. בתעלולים שעוד יילמדו, הסברנו באכסניה זו לא פעם כיצד הופכים 300 המיליון שקיבץ כתוספת לפריפריה - למיליארדים רבים שיופנו לכלל המגזרים.

רק בשבוע שעבר כינס דרעי ועדת שרים בראשותו לענייני הנגב והגליל, שם ערך מיני-דינר שבו 'התרים' את כלל משרדי הממשלה לפרויקטים שונים ומכווני מטרה. לא פלא שראשי ערים בארץ, שבו לשחר לפתחו.

הגו אפוא בעצמכם: האם מתאים לו לנהל פרויקטים גדולים ונוטפי שומן תקציבי עתיר או להתבזבז על שטויות פוליטיות וזוטות אִזוטריות. אריה דרעי, שניהל כמו פנומן אמיתי את התסבוכת המשפטית והחוקית של פינוי 'איילת השחר', ראוי להיות חולץ הפקקים של היהדות החרדית הגולל את האבן מעל פי הבאר באצבעו הקטנה. לא גננת באל המעיין.

לא בכדי פינו את עצמם משנת הלילה בראשון האחרון כל המי ומי בממשלה ובלשכת רה"מ - לטובת בית כנסת אחד, ועוד בהתנחלות. דרעי כבר מצא את הסיבות הנכונות לדחיית הפינוי: הפלת הממשלה, עימותים קשים שעל פי דוחות המודיעין של המשטרה היו יכולים להגיע לשפיכות דמים. ועל כולנה ההכרעה המשפטית שהקשה שהביאה אליה, הוגשה על ידי פרקליט המדינה, שי ניצן – בהדרכתו האישית של דרעי, ודחתה את רוע הגזירה עד למציאת פתרון קבע סופי.

כמה חבל שלא משתמשים בדרעי ובכוח השכנוע הנמרץ שלו, במוחו הפנומנאלי ובמרץ הבלתי נדלה שלו למקרים קשים וסבוכים בהרבה מבעיות אקוטיות מקומיות של סגן ראש עיר מטעם מפלגתו שהסתכסך עם חבר מועצה ממורמר מאותו בית יוצר. בזמן שאלה עולים ירושלימה אל הגננת שתפשר ותגשר, יכול היה עוד משבר בין החרדים לבין הממשל, להיפתר.