אם נלך אחורה ונבדוק את קורות העשור האחרון על פי תוצאות הבחירות שנערכו בשנים אלה ובכלל, נגלה שהציבור בישראל נהפך עם השנים ליותר ויותר ימני. זה מתבטא בצורה בולטת מאד בתוצאות הבחירות האחרונות לכנסת, אז קיבלו ראש הממשלה נתניהו ומפלגתו כל-כך הרבה מנדטים.
בשנים האלה, מתברר, פיתחנו כאן בישראל איזשהו דימוי מסוים על ראש הממשלה: שהוא מבין בביטחון; שהוא מבין בכלכלה; שהוא מבין ביחסים בינלאומיים, ובעצם שהוא כמעט כל יכול, ומשום מה בשנים האלה הדימוי הזה שלו התחזק יותר ויותר. בכל פעם שהייתה איזושהי תקרית מסוימת, ראש הממשלה היה מיד מכנס מסיבת עיתונאים או ישיבת קבינט, או לחילופין יוצא למבצע כזה או אחר רח"ל, והציבור פשוט "קונה" את זה, ולא רק קונה אלא ממש מרגיש שהוא יכול לישון בשקט - יש לנו ראש ממשלה כל יכול.
וגם אצלנו בציבור החרדי יותר ויותר נשמעו בשנים האחרונות קולות על כך שהימין צודק וצריך ללכת אתו, ועל כך שרה"מ נתניהו הוא הכי טוב שיש, בגלל שהוא לא מפחד מאמריקה, לא מפחד מאירופה, לא מפחד מרוסיה, ובעצם לא מפחד מכלום. עד כדי כך הוא הרגיש גדול, שהוא החליט לנסוע לקונגרס ולנשוא נאום שיחנך את העולם כולו.
והנה תראו מה קורה כעת בגלל המדיניות של אותו ראש ממשלה גדול וענק שאנחנו הולכים אחריו כמו עז עיוורת: כעת כבר דורשים מאיתנו באירופה להציב משקיפים בינלאומיים על הר הבית, רק בזכות השותפים הטבעיים המשיחיים של רה"מ; במקביל באו"ם כבר מדברים על כך שרוצים להעביר הצעה שהכותל שייך למוסלמים. וכעת נתניהו הגדול והגיבור פתאום רץ על 4 לבקש בתחנונים פגישה עם אבו מאזן, כשבמקביל הוא מבקש מארה"ב להטיל וטו באו"ם נגד ההצעה של צרפת על משקיפים בהר הבית. בקיצור, כל הבלון הענק הזה, לא רק ברמה המקומית אלא גם ברמה הבינלאומית, מתרסק לעינינו.
ואל תשכחו שבעשור האחרון הוא דיבר שוב ושוב על כך שאנחנו מעצמה ביטחונית, שאיננו מפחדים מאיראן ולא מאף אחד אחר, ואף אחד לא יאיים עלינו. ותראו מה קרה, הקב"ה שולח לנו כמה מבני ישמעאל, עליו נאמר בתורה שידו בכל ויד כל בו, עם סכין וכל ארץ ישראל מלאה בחורבנות מזוויעים.
רק לפני שבועות מעטים רה"מ יצא באמירה כופרנית כשאמר בכל ערוצי התקשורת "בכל חיי ועד היום, מה שאני רוצה להשיג - אני משיג". אדרבה, אולי זה מחזק את השמועות על כך שראש הממשלה הוא בכלל אתאיסט.
אני נזכר בסיפור שהיה בתקופה של יצחק רבין כשר הביטחון, בשנות ה-80. התחילה אז האינתיפאדה, ובעיצומה עלו בכנסת כל מיני נואמים, וכל אחד היה עולה לדוכן, מקטר ומביא את כל הביקורת שבעולם על שר הביטחון רבין. ואז הגיעה שעתו של נציג אגודת ישראל מוניה שפירא ז"ל, שדיבר חמש דקות ברציפות על כמה שרבין מבין בביטחון ועל כמה שהוא אחראי ורציני בכל נושא הביטחון. אבל בסוף, אחרי כל התשבחות האלה, הוא הוסיף: אבל לרבין יש בעיה קטנה. אין לו סיעתא דשמיא, ואם אין לו ס"ד - שום דבר לא יעזור לו.
אותו דבר כעת הוא מה שקורה אצלנו. יש לנו בעיה קשה: איך אפשר שתהיה לרה"מ כזה סיעתא דשמיא, כשכל מה שקדוש וחשוב לציבור החרדי הוא רמס, אם זה בהעברת חוק גיוס בני הישיבות או אברכי הכוללים, או המכה הכלכלית שהנחית על המשפחות ברוכות הילדים. לא היה רה"מ שפגע בנו כך כמו נתניהו.
והנה עוד סיפור, לסיום: אחרי הבחירות שהיו בזמנו באחת המעצמות הגדולות בעולם, בהן נבחר בהפתעה מוחלטת ובפעם הראשונה באותה מעצמה, נשיא שונה ממה שהיו רגילים עד אז, באו וסיפרו זאת למו"ר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ושאלו: איך ייתכן שהוא נבחר? הרי זה נראה כמו "עבד כי ימלוך"? ואז הגרי"ש הרים את ראשו ואמר: השאלה היא עלינו, לא עליו. הוא זכה, מה אתם רוצים ממנו? הבעיה היא אנחנו, שאנחנו נמצאים בדור בו אנחנו צריכים להיות תחת עבד כי ימלוך. אנחנו הבעיה.
אין ספק שכולנו צריכים לעשות חשבון נפש, איך כביכול עזבנו את האמונה הפשוטה רק בבורא עולם והלכנו אחרי ה"עגל" הזה שמכונה "מר ביטחון".
כשהיו שואלים מעת לעת את הגרי"ש במה צריך להתחזק בתקופה הזו, הוא היה עונה: כל אחד יודע במה צריך להתחזק. וזה נכון גם לעכשיו: על כל אחד מאיתנו לעשות בדיקה אישית ולפשפש במעשיו, ולהתחזק בנושא שבו הוא זקוק לחיזוק רוחני.
ולסיום: בכל פעם שהגרי"ש היה יוצא מפתח ביתו, היה מקפיד לומר את הפסוק "ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך... כי גמל עלי". כשהכל מחפשים סגולות לשמירה, הנה מה שהגרי"ש היה מקפיד לעשות.