באה לכותל להתפלל בנץ? שלמי חמישה שקלים דמי כניסה.
בתחילה לא הייתי ערה לזה, ולכן גם ברוב הפעמים שילמתי פחות. משהו כמו שקל או שניים.
עם הזמן וההיכרות עם המקום ויושביו, הבנתי שבשביל להגיע למקום הקדוש בשעה הזו, עלי להצטייד בלא פחות מחמישה שקלים, ובשביל שזה יהיה נוח יותר, עדיף בחצאי שקלים, או עשרות אגורות.
הן עומדות שם, בשורה. לא אופקית גם לא רוחבית, מעין שורה וירטואלית כזו, פזורה במרחב, בה לכל אחת יש מקום ברור. מיד כשאת נותנת לאחת מהן, איזה בת קול עוברת בין כל השאר, ופתאום, בלי שתצפי זאת מראש, הן מתקבצות סביבך. בשלב הזה את כבר לא יכולה לבחור למי לתת ולמי לא.
את לא תרצי למצוא את עצמך במצב שאין לך מספיק בשביל כל השיירה. גם לתופעות כאלו הן מוכנות, הקבצניות - התמרמרות קולנית, עיקום אף או איזה מילה משפילה. שלא תעזי לא לבוא מצויידת בפעם הבאה.
עד שהבנתי.
האוטובוסים שיוצאים לכותל לפני הנץ, עמוסים בנשים, צדקניות. ועוד כמה גברים, שבאים כנראה לפתור אותנו מאיסור ייחוד.
ומתוכן, כמה אחוזים של נשים, שאוספות צדקה למטרות שונות. דומות. מן קהילה כזו. קהילה על כל המאפיינים שלה.
יש שם אפילו חלוקה ברורה; ספרדיות, אשכנזיות, חסידות, ליטאיות, מלומדות ופשוטות עם, סבתות ואמהות חד הוריות. והן שם. בכל בוקר.
בתוך הקהילה הזו יש גם כללים ברורים ומקומות קבועים. יש להן אפילו וסט דומה, עם הרבה כיסים, בכל מיני מקומות, שיהיה מקום כשהכוס / הקופה / השקית מתמלאת, או סתם בשביל הסדר הטוב. יש להן גם מאגר משפטי פניה למתפללות ופסוקים. המון פסוקים.
יש גם כאלה מנהלות באופיין, מסדרות את העניינים, ומתריעות מפני פקח עובר...
משום מה, בכל בוקר בו אני זוכה לפקוד את הכותל בשעה הזו, אני מוצאת את עצמי בעירנות מוגברת לגבי התעשייה הזו. לפעמים רותחת מזעם, לפעמים מרחמת, לפעמים מאוד מתרגשת.
מנסה כל הזמן לחפש הצדקות לנוכחות שלהן.
ומנסה למצוא לעצמי מקום נוח בין כל הדבר הזה.
כנראה שש שנים ברציפות, זה עדיין לא מספיק בשביל הוותק.