מאז סוף השבוע האחרון יש בי שני קולות. כל לילה מתיישבת לכתוב טור דעה, מקלידה ומוחקת ושוב מקלידה ושוב מוחקת.
"לא מתנצלים" - מוחקת, נשמע יומרני ומתריס מידי לימים אלו אבל מצד שני על מה יש לנו להתנצל?
מקבילנו הסרוגים התנצלו על הרצח המתועב של יגאל עמיר? לובשי המדים הכחולים התנצלו כשאחד מתוכם סיים את חייה של רעייתו? כשאבות נטולי כיפה עם מבט שליסלי חולה בעיניים רצחו בדם קר את ילדיהם לא נרשמה התנצלות וכנ"ל לגבי רצח בעולם התחתון ורצח לאומני.
מקלידה "מצעד התועבה" - מוחקת. המינוח הזה מרגיז ומקומם את החברה החילונית שטוענת ל"הסתה".
אבל תורת ישראל קודמת.
שוב מוחקת.
"המצעד המיותר, המטופש, המטומטם".
אני בכלל נגד כל מצעד. איפה הייתם כשהייתי גרושה ולמה לעזאזל אין למשקפופרים ולג'ינג'ים שום ביטוי בשום מצעד? כל מסורת של מצעד היא הנצחת הקיים.
ובכלל לנו, כחרדים לילדינו, אין ענין להכניס "את זה" הביתה. לא רואים, לא יודעים, לא שומעים - כך טוב יותר. (אמנון לוי כבר יעשה את זה בשבילנו)
ובכל זאת, שוב עולה מתוכי הקול האחר שאומר "ואולי בכל זאת?". אולי במקום להיות כל כך צודקים וכל כך אמיתיים ונחושים בצידקת דרכינו, אולי זה הזמן להיות חכמים יותר?
להכיל, להכיל, להכיל.
לשמוע, להקשיב לקולות האחרים ולשתוק.
נערה שבמונחים חילונים נקראת "מלח הארץ", טובת לב, מתנדבת, תלמידה טובה ואהובה על מוריה, הוריה ואחיה, סיימה את חייה הקצרים על ידי רוצח שפל.
ואיך אפשר להתעלם מהוריה אצילי הנפש שאיבדו את בכורתם אהובתם וסרבו להכליל ולהכפיש את כל חובשי הכיפות.
לשתוק, לשתוק, לשתוק.
אין זו העת להתנצחות, להתעמרות.
הם כועסים עלינו אש עכשיו, הם מדממים, פצעי הדקירות שנחבשו טרם הגלידו, בשבילם כל לבוש שחורים העוטה כיפה לראשו הוא סדין אדום.
בואו נהיה חכמים יותר ופחות צודקים בימים אלו.
אה ועוד משו.
קצבאות הילדים? בואו נחכה קצת עם הרטרואקטיבית?