היהודי הגלותי / דנה ורון

הנה בפתח חודש תמוז, כשהייתי קטנה מיד הייתה עולה בראשי תמונה של תפוז, בגלל החרוז, וכשקצת גדלתי זה היה הזמן הזה בו צריך להזדרז ללכת לבריכה כי אח"כ כבר אי אפשר עד אחרי אב.

• בשם האמת / דנה ורון

אך השנים חלפו והתפוז נדחק הצידה ואת מקומו תפסה המועקה הרגילה שמביאה איתה תקופת בין המצרים.

תיכף נוציא גם את מגילת איכה מהבויידעם כמו בכל שנה, נקונן על מר הגלות, נספור את הדקות עד למוצאי ט' באב. נחזור למוסיקה, לבשר ולמקלחת, כי ככה אנחנו, סוף כל סוף התמקמנו טוב בגלות הזו. אם כבר מצרים אז לפחות שיהיה נוח.

אוהו! איך נוח?! אנחנו מאובזרים היטב. "היהודי הגלותי" החדש הרבה יותר מתקדם. הוא מתרווח לו בגולה משודרגת למדי, עם נייד טאצ' כשר, וחיבור מהודר לקוריי הרשת החברתית, הוא מנווט לו את דרכו לפירמידות עם חמור 4X4 דו מושבי ממוזג.

ובכלל הרבה פעמים פורח מזכרונו שזו מצרים וזה פרעה ולא מקומו הטבעי האמיתי, סוף כל סוף כאן הוא נולד, הוא כבר התרגל, את מצרים הוא מכיר מצויין.

הגאולה היא חלום פסטורלי רחוק כל-כך... סיפור יפה לילדים לפני השינה.

אנחנו רוצים משיח עכשיו ! / ?

הרבי מגור אמר פעם: "לעתיד לבוא תהיינה שתי גלויות, אחת - להוציא את ישראל מן הגלות, ושנייה - להוציא את הגלות מישראל, והאחרונה קשה מן הראשונה".

איך מוזר? הרי אנחנו כל כך משתוקקים כבר, לא? ממלמלים ש"תחזינה עיניינו בשובך לציון ברחמים" שלוש פעמים ביום, מכל מקום בעולם ליבנו מתכוון אל הכותל שריד בית מקדשנו.

וגם בלי קשר לכלום כל בר דעת מרגיש את המחנק, נחרד מן הכותרות, ובעיקר משליך את כל תחלואי הגלות אל התקווה האחת והיחידה שמאז ומתמיד הייתה שגורה בפינו, "נו, שיבוא כבר משיח..."

אז בכל זאת, מה כל כך קשה בלהוציא את הגלות מישראל? הרי ניפטר ממנה בשמחה רבה?

ובכן אני בטוחה שיש דרכים רבות להסביר את דברי הרבי מגור זצ"ל ובבוקר החורפי המוזר הזה יש לציין דקה לפני פרוס חודש תמוז את הלחות הרגילה והדביקה שלו עלינו.

נחה עלי הרוח והתחשק גם לי לחשוב למה הוא מתכוון.

אחריות רבותי אחריות!

במסכת סנהדרין כתוב : "דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב". כמה מזעזע?! זוועה!

אנחנו אנשי "המגזר" החרדים והיראים לדבר ה', התרגלנו לשבת על כוס קפה ורוגלך ולצקצק בלשוננו על המצב החמור ובעיקר להסביר לעצמנו ולכל מי שיואיל לשמוע שלכל המצב הזה הרי אחראים "אחינו בני ישראל", "התינוקות שנשבו" ובמילה אחת קצת פחות סימפטית "החילויינים".

כמה נוח?! גם תכל'ס די נכון. השבת המבוזה, הפריצות ברחובות, התורה הרמוסה, השלטון המתעמר. הם הם האחריים הבלעדיים לגלות המר והקשה הזה.

אז זהו שלא! וגם אם כמעט לגמרי כן?! בואו נפסיק רגע להיות הציבור שמלטף ומלקק את פצעיו ומסביר תחת כל מיקרופון רענן כי הוא מופלה לרעה, נרדף ונגזל מושמץ ונכלל.

רבי פנחס מקוריץ אף הרחיק לכת ממני כשאמר: "סבורים אתם שהרשעים מעכבים את הגאולה? חס ושלום! "היהודים הטובים" מעכבים. מסמר התלוי בקיר - אינו מפריע כלל, אבל מחט בכותונת - דוקרת".

אני יודעת שהכי מתאים להישאר באיזור הנוחות הגלותי הזה בו אנחנו הבנו את הבורא ויצאנו ידי חובה וכל שנותר לנו הוא לשמר היטב את ד' אמותינו או מקסימום לצאת לרחובה של עיר ולהבעיר כמה פחים.

אבל לא ב"מתאים" נצא מהגלות הזו אלא בצו השעה ואפשר להבעיר דברים אחרים במקום פחים, אפילו הכרחי.

סוף עונת התמוזים

ואם כבר בהבערה עסקינן, אחד הדברים שמצליחים להאיר את חשכת התמוז הזו בעיניי, הוא חג הגאולה החבדי - י"ב י"ג תמוז - יום יציאתו של האדמור הריי"צ רבי יוסף יצחק שניארסון מן המאסר אל הגאולה ברוסיה הסובייטית.

או! עכשיו היא מתחילה עם החפירות של החבדניקים - ודאי תירצו לומר, אך אני הקטנה רוצה לומר שלא רק עיניין של חבדניקים הוא זה אלא של כל אשר בשם ישראל יכונה.

זה לא סוד שרבי יוסף יצחק שניארסון היה נושא הדגל וראש המחנה אשר טבע את הסיסמא "לאלתר לגאולה" באמריקה שלאחר השואה בשנות ה-40.

כששארית הפליטה של עם ישראל רצתה כבר לשכוח מעצם יהדותה וכשיהדות אמריקה החליטה שכאן הכל שונה, כאן נרפד לנו את הגלות במיטב הנוחיות והקידמה (קצת מזכיר אותנו היום לא?) בשיא השאננות המדרדרת הזו בא הרבי מלובביץ' וזעק, אמריקה אינה שונה! וגם כאן צריך להתחיל ולהתכונן, צריך לצאת מהגישה המזעזעת הזו של "שלום עליך נפשי".

אפרופו היסטוריה אתם יודעים מה הייתה תגובת הרחוב החרדי באמריקה ובעולם? או יותר גרוע כיצד הגיבו רבנים גדולים בעלי שם ותואר? הם יצאו כנגד קריאה זו באמירה הרגילה והפוליטקלי-קורקט שאלו דברי מסיונריות השייכים לעולם הנצרות רחמנא ליצלן.

משיח, גאולה, והציפיה המגוחכת הזו, מפריעים לנו לשרוד את הגלות הנצחית. והנה לכם מחט בכותונת, שדוקרת ותלויה כמו אחלה כתובת ולא כמו מסמר, על הקיר.

וברשותכם אצטט כאן מעט מן המענה של רבי יוסף יצחק שניאורסון לקריאות ולטענות של הרחוב החרדי נגדו: "עכשיו כשהגיעה העת רצון שאנו מחכים שהשם יתברך הולך לפדותנו מהגלות, עלינו לחדול מלהיות יהודים של גלות עם רצונות עצמיים שלנו גם כן. עלינו להיות יהודים של גאולה כדי לזכות לאלתר לגאולה!

"הצטרפו ל"מחנה ישראל" שלנו, שאינו בא להתחרות עם איזו שהיא תנועה, ולמען עניניו הפרטיים של מישהו. עזרו לנו להגדיל את המחנה ולעשות את העבודה הנחוצה למען הרגע הזה ולמען כלל ישראל!

"יהודים ואחים! היו רציניים!, חדלו נא מכל הקטנות, מכל האמביציות הפעוטות הפרטיות! זוהי לגמרי עת חדשה, שעת חרום! כשמכל האמביציות הפרטיות יהיו אין ואפס!!

"איננו רוצים להשיג גבול של מישה ואיננו רוצים להפריע למישהו או לפגוע בכבוד מישהו. אנו רוצים להעיר, לעורר ולזכות, לראות שאתם מעוררים את עצמכם ואחרים...".

די כבר לבכות את התמוז הזה!

לא הרבה מאיתנו יודעים או נותנים את הדעת לעובדה ששמות החודשים העיבריים אינם עיבריים כלל, למעשה מקורם בבבל, ולאחר צאתנו ממנה גיירנו את השמות הללו ואימצנו אותם.

"תמוז" היה אליל טרגי שדמעותיו מלאכותיות, הוא היה פסל חלול עם עיניי עופרת שהוסק מבפנים עד שהעופרת נמסה וזלגה על לחייו ויצרה רושם של דמעות, למעשה תמוז היה "סוחט הדמעות" הראשון בעולם. אומנם האלילות לכאורה כבר איננה ואיתה גם תמוז המבכה, אבל מסתבר שחז"ל היו חכמים מאיתנו וידעו שגם ב2015, תמוז נשאר תמוז.

וגם אנחנו, דווקא אלה שנרשום על הצ'ק תאריך עברי ונחגוג את יום ההולדת שלנו ולא בלעז, דווקא אנחנו צריכים להזהר ולא לבכות אותו...

תיכף חודש תמוז כאן. מרופד ונוח ככל שיהיה אנו בשיא עוצמתה של גלות מפרכת ואכזרית שטרם ידענו כמותה.

בואו נצא מאיזור הנוחות, בואו נפסיק להצדיק את עצמנו, בואו נצא מה"שלום עליך נפשי".

חמותי שתחיה תמיד אומרת כשאתה מפנה אצבע מאשימה החוצה ארבע אצבעות חוזרות אליך.

אז יאללה.