רק לפני שלושה שבועות אירע אסון נורא, כאשר בלוויה של גדול הדור שרר אי סדר מוחלט ואברכים נדרסו על ידי ההמונים למוות. אסון זה היה אמור להרעיד את אמות הסיפים, אך נכון לעכשיו מתקבל הרושם שדמם של ההרוגים הולך ומתפוגג, משל היכה בהם הברק ונשאם. הספד פה, התחזקות במצוות שם, ובזה נגמר הסיפור. אילו רק היה תוסס כדמו של זכריה, אולי היה מכריח לפעול ולא לשכוח, אך כיון שאינו מול עינינו מן הראוי שנתסיס אותו שוב ושוב, כי אוי לנו אם בזה יגמר. אינני בא להמעיט מכל חיזוק שמישהו רואה לנכון לקחת על עצמו לאור מה שקרה, באתי לומר שאסור שבזה זה יסתכם ויעצור.
זו לא חוכמה לעסוק בנושא שעת מעשה או יומיים אחריו, אז בעיקר אלה דברים שבלב ולא באים לכלל מעשה. כעת יש לפעול ולעשות כדי שאירוע זה לא ישכח, אלא יהפוך לסימן המחייב שינוי. יש לעשות כל מאמץ כדי שדם ההרוגים לא יהיה לשווא, אלא ישונו כל ההסדרים – הקיימים בין במתכוון ובין במחדל - וכל התקלות שהביאו לכך שהרג זה התאפשר.
בתורה נצטווינו על עגלה ערופה, כאשר נמצא מת ולא יודעים מי הרגו. זקני העיר הקרובה נדרשים לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה", וכי יעלה על הדעת שיד מי מהזקנים במעל? אלא שלא נמנעו מללוותו ולספק לו מאכל. כלומר, שלא לקחו חלק אפילו עקיף במחדל שהביא לכך שיצא מן העיר ונרצח. "כי ימצא חלל... ולא נודע מי היכהו" אומר הפסוק, ובמקרה דנן החלל לא "נמצא" אלא נרמס, וגם נודע מי רמסו, המחדלים שהובילו לכך גם הם גלויים, אך לא מספיק מדוברים ורחוקים לצערי מלהיות מטופלים.
אחד הגורמים העיקריים לאסון, הוא הנוהג הרווח להתעלם מחוקי המדינה ולראות במשטרה ובשאר מוסדות המדינה "ציויינים" בלבד, שחוקיהם ראויים רק ללעג. מלכתחילה לא נשמעו להוראות המשטרה, ובכלל בכל התכנסות והפגנה רואים רבים בשוטרים סוג של פרובוקטורים בלבד. אילו היו מייחסים לגורמי החוק לפחות "חוכמה בגויים תאמין", ניתן היה אולי למזער את הנזקים.
הרבי מסאטמר, שגישתו כלפי מדינת ישראל היא מן המפורסמות, נשאל פעם על ידי אחד החסידים האם יש טעם להתחשב בחוקי התנועה, שהרי מדובר בחוקים "ציוניים". "אלה לא חוקים של המדינה, אלא דיני נפשות" השיב הרבי. בדבריו אלו הוא הציג גישה פרגמטית המכירה בכך שישנה מציאות משתנה, ולמציאות משתנה יש ליצור מענה מתאים. לסוגיות הדתיות יש מענה הלכתי, אך ישנן סוגיות שהם חברתיות וקהילתיות, שאין בינן ובין ההלכה קשר ישיר, כמו למשל חוקי התנועה. רבים מאד מסיקים בטעות שכל מה שאינו קשור ישירות לתורה ולהלכה אזי אין בו כל חשיבות, אך אין טעות גדולה מזו.
חוקי התורה הינם עקרוניים, ולא רק פרקטיים. כך למשל אסור לעשות שימוש במעלית או להפעיל קומקום בשבת, לא כי כתוב בתורה שאסור, שהרי הקומקום והמעלית אינם נזכרים במקרא, אלא כי משם נלמד העיקרון ואותו אנו מחילים בכל מקום בו הוא רלוונטי על דרך הסברא וההיקש. סוגיות של דיני ממונות שלא היו קיימות בזמן המקרא, אנו לומדים באמצעות הסברא. אותו הדבר נכון וראוי לעשות גם בסוגיות חברתיות, ואין לך דבר הכרחי יותר מאשר נושאים שיש בהם כדי לסכן נפשות. מי שמיתמם ומנסה להיצמד רק לחובות והמצוות שמנוסחות במקרא במפורש, הרי הוא מועל במהות הדברים של התורה הקדושה.
את העיקרון הזה יש להחיל בכל מקום בו צריך ארגון וסדר, ואחד מהם זה אכן הכבישים. קשה לומר, אך חשוב שיאמר - לציבור החרדי יצא שם רע בכל הקשור לכיבוד חוקי התנועה, ולא רק אותם. אלה לא סטיגמות של אנטישמים, אלא דברים שאני ראיתי במו עיני. אינני יודע לכמת, אינני יודע אם יש רוב לאלה שנוהגים כך או כך, אך אני יודע בוודאות שיש מספר לא מבוטל, ומעבר לחלקם היחסי של החרדים באוכלוסיה, שנוהג בצורה שאינה אחראית. ילדים מהלכים על כבישים, וכל ניסיון לצלוח רחובות מרכזיים בבני ברק או בגאולה מזמן לכל אחד ואחד להיווכח במו עיניו כמה ניסים קורים שם מידי שעה. ולפעמים הניסים לא קורים. בדיוק גם כמו בלוויה האחרונה.
כל האירועים ההמוניים של הציבור החרדי הביאו למצבים מסכני חיים, ורק חוט השערה הפריד לא פעם בין האסון לנס. אבל דווקא כעם המלומד בניסים אנו יודעים שאין סומכין על הנס, ובטח ובטח כאשר ישנן מספיק אפשרויות כדי להימנע מהצורך בנס – למשל שמירה על חוקי המדינה.
אני מקווה שיותר ויותר אנשים יפנימו ויבינו שרוב החוקים הינם צורך השעה, ואין אפשרות אחרת להימנע ממצבים מסוכנים. וכל היצמדות ביורוקרטית גרידא של "זה מה שכתוב בתורה" ולכן רק את זה יש לקיים, היא היפך התורה. הציבור גדל, יחד עם הציבור גם הבעיות גדלות, כי אם לא נפנים זאת ההרוג הבא הוא רק עניין של זמן.