יום הולדתה של המדינה, זהו לא רק יום חגו של עם יהודי, שבע המלחמות, הפוגרומים וניסיונות ההשמדה. אלא גם יום חגם של הקיצונים. אלה הששים אלי מחלוקת שאינה לשם שמיים. נהנים לא פעם מפירותיה ומחבבים את להבתה. אלה שלא תמיד מאמינים בחשיבות העליונה של האחדות בעם על פני הפירוד שדבריהם עלולים לגרום. הם קיימים כמובן מכל צידי המתרס.
אמש קבע כותב נכבד במאמר מתנשא, כי מדינת ישראל אינה יהודית. חלק מהוכחותיו מסתמכים על סיפור השכונה בה גדל, שכונה יהודית בין דתית מעורבת, בה חש כנטע זר. ילדי השכונה שאינם שומרי תורה ומצוות, על פי טענתו, נהגו להפליא בו ובחבריו את עלבונותיהם ומכותיהם, זאת עקב היות הציבור שומר התורה חריג בנוף השכונתי. אכן מקומם. אולם מכך להשליך על אי היותה של המדינה מדינת היהודים, המרחק רב.
מדינה יהודית כוחה אינה בכותרתה, אף לא בחוקיה הנתונים לשינוי בידי כל מחוקק בכל עת. אלא נקבעים על פי מאפייני תושביה. ואלו הם מקצת ממאפייניהם של תושבי מדינת ישראל: שישה מליון וחצי יהודים (75% מכלל התושבים) מתגוררים בה. כמאתיים אלף תלמידי ישיבות וכוללים. זהו מספר לומדי תורה עצום, שלא היה כדוגמתו מאז ומעולם בהיסטוריית עמנו. כעשרת אלפים לומדי תורה המגיעים מחו"ל מידי שנה, בכדי ללמוד ולרוות צמאונם בארץ האהובה.
60% מתושביה היהודים, המעדיפים לראות חנויות ועסקים סגורים בשבת. כך גם אחוז החושבים שרצוי לשבות בשבת מעבודה. כל זאת ברצון, לא בכפייה. 75% המתגאים בכך שצמים ביום הכיפורים. 80% מאמינים בבורא עולם. 80% שמתעקשים כי נישואין צריכים להתבצע רק על פי מסורת משה וישראל. שוב, מרצון ולא מכפייה. 63% מנשות ישראל המדליקות נרות בערב שבת, ו-67% עורכים קידוש. 70% טוענים כי ההתבוללות היא הסכנה העיקרית להמשך קיומו של העם ומתנגדים לכך שבני משפחותיהם יתבוללו. בעוד ברוב הקהילות היהודיות במערב, אחוזי ההתבוללות בין 50-60%. במדינת ישראל האחוזים הם בודדים.
נכון, במדינתנו ישנם לא מעט קיצונים, המנסים לכפות את דעתם ואמונתם גם עלינו, זה סוד כוחה של מדינה יהודית ודמוקרטית. בה אתה באמצעות המחוקק שנבחר בבחירות חופשיות, עלול לכפות את דעתך על האחר. והוא למרבה ההפתעה, עלול בתורו לכפות את דעתו עליך. הפתרון חייב להיות בהקפדה על התערבות שלטונית מינימלית. הקפדה על מתן חופש בחירה, עליו מושתת מסורת ישראל. ובעיקר - אמונה חזקה וכנה בעם ישראל, העם שידע אלפיים שנים לשמור את מסורת אבותיו, מבלי שחוקי מדינה חייבוהו. אמונה בכך שהעם יידע לכלכל את חייו על פי מסורת ישראל וערכי היהדות, מבלי שנחייב אותו באמצעות חוקים לבצע זאת. מבלי שנאיים להענישו בסנקציות לולא יעשה זאת. אני לא הראשון להאמין בעם ישראל, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב קדם לי.
אחת מהדוגמאות הרבות לכך הוא מערכת המשפט, שמאמינה בכוחות המוסר אשר ניתנו בלעדית בידיה, ואשר בסמכותה בשם אותו מוסר עליון, לכפות את דעתה ההומוגנית על רוב הציבור החושב אחרת ממנה. זו אינה סיבה שלא לשמוח בקיומה של המדינה. זו הסיבה להלחם על כך שהמדינה תהיה חופשית יותר, שתאפשר לאזרחיה לחיות על פי צו מצפונם החופשי. מערכת המשפט אינה המדינה וכך גם לא הפוליטיקאים המתחלפים שבה, אלא אך ורק תושביה.
ועלבונות וגידופים? הא כן, לצערי המופע המכוער הזה עדיין מתרחש, בעיקר בקצוות. ולא תמיד מכיוונם של הילדים, אלא דווקא מכיוונם של המבוגרים. הוא קיים ובולט גם ברחובותינו אנו. דעה שאינה נתמכת על ידי העסקנים ו'מנהלי הציבור' שבחצרות הנכונות, אינה יכולה להישמע. משמיעיה עלולים למצוא עצמם מול מסע גידופים ועלבונות, ואפילו חרמות על ילדיהם.
סבי, הרב טוביה וידר ז"ל, גדל לפני השואה בקהילת סאטמר, תמיד היה מתפאר בכך שזכה להכיר מעיירתו את ה'ברך משה' מסאטמר זצ"ל. בילדותי שהיתי רבות במחיצתו של סבי. מידי שעה עגולה בעת הישמע החדשות, הוא היה מקפיד לשמוע אותן במלואן. הוא היה צמא לשמוע על עוד הישג ועוד התקדמות של המדינה. פניו היו מוארים כשהיה שומע על הקמת ישיבה בארץ ישראל, או נכד נוסף שהצטרף לספסליה, על עלייה יהודית מהניכר. כניצול שואה שאיבד את כל משפחתו. הוא אמר לי לא פעם: "לא ארצות הברית ולא ברית המועצות הם אלו שניצחו את הנאצים יימ"ש. אלא אנחנו, בחיינו ובהתפתחותה של מדינת היהודים, זהו הניצחון האמיתי עליהם".
המחלוקת האם יום זה, הוא חג בעל ערך דתי, או שמא הוא יום שמחה בעל ערך לאומי בלבד. היא מחלוקות לגיטימית וחשובה. אולם היא בשום פנים ואופן לא מסתירה את העובדה כי ליהודי בכל אשר הוא, ישנה סוף סוף מדינה, בה הוא יכול להתגורר ולגדל את ילדיו, גאה ביהדותו ובמורשת אבותיו, זאת מבלי הצורך להחביא את כיפתו תחת קסקט, ציציותיו תחת מעיל, ואת שמו היהודי להחליף לשם זר, פן יבולע לו.
מדינת ישראל, מזל טוב.