ביום הזיכרון אני ממעטת להתפלמס עם אחיי ואחיותיי החילוניים כי לדעתי "והמשכיל בעת ההיא ידום", (טוב. רק אם קוראים לך הרב נויגרשל - מטובי המסבירים שידעה היהדות החרדית).
כל כך קשה לי לנסות להסביר אותנו ואת מרכולתינו במילים כאשר אחינו מתאבלים על יקיריהם ורגבי האדמה עדיין לחים מהקיץ הנורא, האחרון.
ביום זה אני קוראת תהילים, שומעת סיפורי גבורה, ובעיקר בוכה. עד השקיעה.
או אז ניתנת האות "כי החיטה צומחת שוב", ובמעבר חד ליום העצמאות.
אני לא רוצה לחשוב על אמהות שכולות שטרם יבשו דמעותיהן ואצלהן כל יום הוא יום הזיכרון, על אבות חזקים שבוכים ולא רק ביום העצמאות.
נכון, אנחנו מתבדלים באורחות חיינו, במוסדות החינוך, תרבות האבל שונה ביהדות, היא לא על-ידי טקסים אלא על-ידי הנצחה בלימוד, בתורה ובמעשים טובים.
אנחנו שומרים בקנאות על קהילתינו כי זו הדרך שלנו לשרוד חינוכית ולשמור על מחנינו טהור.
ניסינו, באמת שניסינו להטמע מעט בתוכיכם, מה לא עשינו? התגייסנו לצבא ופרצנו את חומות האקדמיה, ניסינו לדבר בשפתכם, להדמות במלבושכם אך ללא הועיל.
תאהבו אותנו למען ה' כמו שאתם אוהבים למשל את העובדים הזרים, שילד חרדי עני יכאיב לכם לפחות כמו ילד עני מעזה או מרואנדה או מאפריקה.
אני חיה במדינת ישראל בזכות ולא בחסד.
הציונות שלי היא 11 ילדיי שנולדו לעם ישראל ויגדלו ויתחנכו בעזרת השם בארץ ישראל ולתורת ישראל.
מי שלא יזכה להיות בן תורה ישתלב במערכת אחרת המתאימה לו.
נקודת המבט שלי על חרדים ומדינת ישראל היא שאלו כרוכים באלו כי לנצח אחים אנחנו.