יחסי הציבור החרדי ומדינת ישראל נמצאים באמביוולנטיות כאשר מחד מכיר המגזר ונציגיו במדינה באופן רשמי ואף נמנה בין מקבלי שירותיה האזרחיים ומאידך היחס הבעייתי כלפי הציונות וסדר היום החילוני מהווה איום על החרדיות.
עורך עיתון "יתד נאמן", ישראל פרידמן מקורבו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן מתייחס במאמר המערכת של הבטאון המייצג את הציבור הליטאי ליום העצמאות.
"כמדי שנה", כותב פרידמן, "תציין מדינת ישראל את "יום הולדתה" בשלל אירועים וטקסים, שלציבור החרדי כמו תמיד לא יהיה מה לחפש בהם – לא רק מפאת אופיים וסגנונם, שיחם ושיגם הזר והמנוכר עבורנו, אלא בעיקר משום שעדיין לא מוכרת לנו אף סיבה רצינית לשמוח ולעלוז על אותה "עצמאות", שהוכרזה בתל-אביב בה' באייר תש"ח. לא זו בלבד, אלא שמבחינה יהודית השמחה ביום הזה היא בלתי ראויה".
פרדמן מוסיף וכותב: "נקדים ונאמר, שאיננו שוכחים כי הישוב היהודי בארץ ישראל עמד בימים ההם בסכנת כיליון מוחשית ומיידית. הערבים שהקיפו אותו וזממו להשמידו – היו רבים וחזקים לאין ערוך ממנו, גם שלטונות המנדט נטו בעליל לטובת הצד הערבי, היהודים מעטים וחלשים, "ארסנל הנשק" שעמד לרשותם היה עלוב ונכללו בו לעיתים כֵּלִים שכל תכליתם היה לייצר רעש המדמה תופי מלחמה, מתוך תקוה לא הגיונית שהערבים ייבהלו וינוסו על נפשם... מבצר גדול שאמור היה לקלוט לתוכו את משפחות ה"מיוחסים" בצמרת הנהגת הישוב – כבר הוכן לקראת הסוף המר שהכל ציפו לו.
"אבל אז אירע נס בארץ ישראל, ובניגוד לכל ההערכות יושבי הארץ לא הובסו, אויביו הם שנמלטו בבושת פנים והפכו לפליטים, מותירים אחריהם רחובות, כפרים וישובים שלמים על בתיהם ורכושם. היתה זו הצלה ניסית מופלאה, שהכל היו צריכים להודות עליה לבורא עולם, על שתחת חורבן נורא נבנה מקום יישוב ופריחה אפשרי לתורה ולכלל ישראל בארה"ק.
"בפועל – ומכאן הכאב הגדול שאינו מאפשר לנו לשמוח – במקום שראשי הישוב ינתחו באיזמל התבונה האנושית את המאורעות, ויגיעו למסקנה הבלתי נמנעת: שיש מנהיג לבירה, והוא היחיד שיכול היה לשנות סדרי בראשית ולגרום שהמעטים והחלשים (כולל פליטי חרב השואה המרוסקים שתחבו לידיהם נשק בלתי מוכר ושיגרו אותם לשדות הקרב) יגברו על הרבים והחזקים – הם העדיפו להשתית את מדינתם החדשה על כוחם ועוצם ידם המגוחך, ואת האמונה בזכותם על הארץ – על תוצאות ההצבעה בלייק סאקסס... והגדילו לעסוק בחורבן הנורא כאשר העבירו על דתם חלק גדול מהגלויות שעלו לארה"ק וכידוע מה שאמרו חז"ל גדול המחטיאו יותר מההורגו.
"ועל זאת תדמע כל עין! הלא קרו כל כך הרבה דברים שצריך היה להודות עליהם לבורא עולם, התרחש כאן מה שאין לו הגדרה אחרת זולת "חיוך של ההשגחה", אבל הודאה כזו לא עלתה כלל על דעתם של מנהיגי הישוב החילוני, שהרי כל כוונתם ומגמתם ומעשיהם היו להקים מדינה שאינה הולכת לפי חוקי התורה, שהמשפט בערכאותיה לא יושתת על ה"שולחן-ערוך", שהשבת לא תכובד ברחובותיה, שלימוד התורה לא יהיה בה ערך עליון. במקום קידוש השם, נעשה אז חילול השם נורא, כאשר גמלו על הצלתם הניסית – בהתכחשות לבוראם!
"ולא רק ברמת המעשים. אפילו ברמה הדקלרטיבית. בנוסח "מגילת העצמאות" שהקריא דוד בן גוריון – לא הזכיר ולו מילה אחת של הודיה לקב"ה. כל מהותה וניסוחה של מגילה זו, כוללת את המסר הכוזב של "עם חדש" שכביכול מקים לראשונה את מדינתו. זהו שיכתוב גס של ההיסטוריה, שלא נעשה בתום לב, אלא מתוך רצון בלתי מוסתר להחריב עדי יסוד את "העולם הישן" על כל משמעויותיו ה"גלותיות", ולהקים עם חדש, הלא הוא העם הישראלי, שיבעט במורשתו היהודית ויבוז לה.
"ואמנם, מאז ה' באייר תש"ח ועד היום – מתנהלים מאבקים בלתי פוסקים על דמותה של המדינה, צביונה ואורחותיה. היכולת לקיים בה חיים יהודיים על פי ההלכה – אינה מובנת מאליה כלל ועיקר. מפעם לפעם קם המסית התורן שמזכיר לאזרחי ישראל כי כוונתם של מייסדי המדינה בכל הנוגע למצוות התורה ולשומרי מצוותיה – היו אחרות לגמרי, ושרק בגלל "תקלה מצערת" שיש לתקנה – עדיין ישנו בארץ עולם תורה, שעוד מעז לפרוח ולשגשג, כאשר יענו אותו!
"ודוגמא נוספת מן האקטואליה: המאבק המתחדש להתרת הרסן האחרון שעוד נותר, בדמות הפעלת תחבורה ציבורית בשבת. לא המדינה היא שמונעת זאת, מתוך הכרה בערך מתנת הקל לבניו-בחיריו, אלא סיטואציות פוליטיות ולחצים של נציגי הציבור החרדי. הכיצד יכולים יהודים שומרי מצוות לשמוח עם "מדינת יהודים" שכזו?
"לא, אין בנו שמץ של שמחה ב"יום העצמאות"; לא בה' באייר תש"ח נהיינו לעם – אלא במעמד הר סיני; לא מכוחה של אותה "הכרזת עצמאות" אנו קיימים כאן, אלא בחסד השם יתברך ובזכות הבטחתו לאבות הקדושים; ובכלל, לא ל"ראשית צמיחת גאולה" שכזו התפללנו אלפי שנים, כי רואים אנו את המצב החמור של כלל ישראל בארץ ישראל וחלק גדול מהתדרדרות זו היא בגלל "מדינת ישראל" - אלא לגאולת עולם נצחית, בידי משיח צדקנו, במהרה בימינו, היום אם בקולו נשמע!".