ערב יום העצמאות, ואני ברגשות מעורבים, כנראה כמו כל ישראלי ממוצע. אך בעוד שלישראלי הממוצע הרגשות המעורבים הם בעיקר בגלל סמיכות יום האבל הלאומי לחגיגות יום העצמאות, לי, כאשה חרדית, גם כן רגשות מעורבים בימים אלו, מלחמה עזה ניטשת בין הרגש האימהי יהודי לשכל האנושי ארצישראלי.
עוד בפרויקט "החרדים והמדינה":
- ירון לונדון: "מקווה שהחרדים ישתנו, חושש לגורל המדינה"
- דודי זילברשלג: "לא תקום כאן מדינת הלכה, זה רעיון נורא"
- בני רבינוביץ: "זו לא מדינה יהודית, לכל היותר ישראלית"
יש את הרגש הזה, על הזכות לחיות בגלוי כיהודיה בארץ ישראל, הרגש הזה שאומר לי שזה לא מובן מאליו שיש לנו פה בארץ מדבר וציה לחם לאכול ובגד ללבוש. אך באותה נשימה ממש ובאותה עוצמה השכל קורץ לי ושורק בבווווווז שמטלטל ומצטלצל עם הד אינסופי ואומר לי, גברת, עצמאות? מה עצמאות? מתי בפעם האחרונה כשנסעתי באזורים "רגישים בטחונית" הרגשתי עצמאות? מתי בפעם האחרונה הרגשתי שארצי שלי היא בטוחה ושלווה? איך ייתכן שישנם אנשים שמסתובבים בתחושה כאילו הגאולה כבר מזמן באה לעולם?
יש גם את קונפליקט הרגשות לנשאיות תואר "אמא" ובעיקר לנערים מתבגרים, אני מחד יודעת ומאמינה בכל לב שלהיות בן תורה זו זכות עצומה, אך באותה נשימה ובלא פחות עוצמה אני כואבת מרות על מיטב בנינו שנפלו בקרבות, ולמרות שאני עצמי יודעת שאין תחליף ללימוד התורה, זה אחד מאותם זמנים שאני כחרדית, מוכרחה להבין שאלו שהקריבו את מיטב בניהם, לא רואים את עולם הרוח מנקודת מבטי, וכמו שהם רואים את זה, לכאורה, הדם של ילדינו סמוק יותר.
אני גם לא מרגישה צורך להתנצל על שבני יושב ולומד ובאמונתי כך הוא מגן על אלו שבחזית, אבל עדיין יש בי את ההכלה כלפי אלו שלא מבינים את ערך לימוד התורה, ובימים אלו מתייחדים עם האבל. ובעניין הזה, המשכיל בעת ההיא יידום.
כששומעים ביום העצמאות בשידורים שונים שירי ארץ ישראל הרחוקה והיפה, מהימים שבשירים של פעם היה קצת טעם... אני נמלאת בתחושת נוסטלגיה פטריוטיות והודאה עמוקה. מודה על היותי חלק מהעם הזה ומהארץ הזו, ואז נכנסת לרכב ושומעת בערוץ חרדי שיר נשמה ווקאלי שנכנס ישר לווריד ולנשמה ומעלה אותי הרבה יותר מטפח מעל האדמה הארצישראלית של תפוחים ותמרים. אני שומעת את אברהם פריד שר בקולו הערב "אדרבא תן בלבנו..." הוו כן... תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברו ולא חסרונו...
יום הזכרון ויום העצמאות, לאלו מביננו שמוכנים להתבונן בתוכנו פנימה ולהכיל את המציאות על שלל רבדיה. זהו הקונפליקט הבלתי אפשרי הזה בין להיות מאמינה וחרדית ואמא ולפני הכל בת אדם...
אלו הם ימים בהם ישנה סערת רגשות ותחושות ומחשבות שונות... ורק כשיבוא ינון תבוא השלווה. ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
בנימה זו אסיים, וברשותכם מצרפת את המנון התקווה, התקווה של כל יהודי מאמין באשר הוא: אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ. עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא.