ארי במסתרים • הרב יעקב ב. פרידמן עשה יום במחיצת הגאון רבי מאיר מאזוז

5.10 לפנות בוקר. יום חדש מפציע

כארבעה מנייני מתפללים כבר עוסקים בשלבים שונים של התעטפות בטלית. שלשה צלמים ניצבים מכל הכיוונים, ומחללים את הפסטוראליות הרכה. ימי בחירות היום. ימים שהפכו את הרב - דמות צנועה ושלווה במהותה – בעל כורחו לאדם מסַקרן ומצוּלם.

הרב מזוז הופך עם הזמן והצלחתה המטאורית של תנועתו - למין מרן בעל כורחו.

הרב, שאלתי אותו גלויות, מאוחר יותר בשיחתנו, הרב ניצב בראש תנועה שתסחוף בעזרת ה' המונים... הרב יהפוך לדמות של 'מרן', שאלפים ישאבו ממנה אור וחום. זה כרוך מדרך הטבע בהידחקויות וריצות אחרי מכוניתו, וקצת סטיה מהשלווה הברוכה שהרב חי בה. כבר עכשיו אורבים אחר הרב צלמים וסקרנים. אפילו בבית ה'. הנה, אני למשל מגיע ומטריד... האם הרב מוכן לקראת השינוי?

הוא הביט בי בעיניו התמימות, הנקיות, ואמר בפליאה אמיתית:

"למה? איך לדעת כב' כל זה צריך להפריע ולגעת בחיים ובסדרים שלי?"

התשובה הזו, עצם הפליאה שלו - טלטלה אותי. היא נגעה בי יותר מ-10 שיחות נובהרדוקאיות על מידת ה'השתוות'.

מחוץ לתריסיו של בית המדרש הסגפני, מתכרבל העולם במיטתו, עטוף רפידה לילית מפנקת. ישישים בגילאי 20 -30 - נמים בשעה זו מעמל יומם; ובהיכל הדומם רכון הרב זו השעה השניה על תלמודו; צעיר בן 70 שנפשו רעננה, שעיניו בהירות, שנפשו ספוגת סקרנות, ודרוכה לקראת עשרות החובות שיביא היום הבא בכנפיו. כאילו השכים משנת לילה רעננה, העט שלו קודחת בלהיטות במעמקי לשון ה'בן איש חי'.

5.44 שחרית. לפָרק אותיות, ולבנות אותן קומה שלמה

הרב מתפלל במהירות גדולה. תפילתו מהירה – כשם שדיבורו מהיר. בחדות, בבהירות, בשלמות מוחלטת. הוא אינו מבליע אפילו שבריר של הברה. מפריד הפרדה מוחלטת בין הדבקים; מקפיד נמרצות על הבדלי הביטוי בין חיריק מלא לחיריק חסר, בין חולם מלא וחולם חסר, בין קמץ לפתח. הדקדוק אינו רק חלק מחובת התפילה. דקדוק נוקב מלווה את כל חיי התורה שלו - כחלק מאמת בהירה ומוחלטת. איש-אמת נבחן לא רק בהכרעות הירואיות של הנהגת העם, אלא גם בהכרעות הירואיות לא פחות, של הבדלה בין חיריק-מלא לחיריק-חסר. בתחום הזה, כמו בכל חלקי התורה – רכש הרב ידע פנומינאלי.

אומרים עליו על רבי מאיר, שבתפילתו הוא מפרק את האותיות, ובונה אותן מחדש קומה שלמה!

הוא מסיים לפני כולם. ב'ישתבח', ב'שמונה עשרה'. אצה לו הדרך. עולם עצום של תורה ממתין קצר-רוח על מפתנו. כשנותר לו רגע אחד בודד, הוא משליך את ראשו בלהיטות על ערימת הספרים, וקולמוסו מסתער בחמדה על דבר האלוקים.

במהלך היום המדהים במחיצתו, למדתי על יחס ההערצה של רבי מאיר לפרקי זמן של שניה. "כל החיים", אמר פעם "נגזרים משְנִיוֹת". כל שניה שלו ספוגה. רווּייה. בין גברא לגברא, ובין פעולה לפעולה - הוא יושב עם ספריו וכתביו לשיעורים בני שניה בודדת. עם כל הניחותא, והדריכות, והבהירות האינסופית בעיניים, ועם הקולמוס הנובע - שדי לו בשניה אחת כדי לסלול שבילים חדשים בתהומות התורה!

6.10 מעמד 'ברכת כהנים'. לטבול בפירוש רש"י

בברכת כוהנים מתרחש מעמד מדהים. מספר תלמידים ניגשים לרב, מתכופפים לפניו, והוא מניח עליהם את ידו עם הטלית, כפי שנהוג לעשות במחוזות אחרים בין אב לבניו. זה מבטא בעוצמה את התחושה שתלמידיו הם כבניו. ברגעים האלו מתחלפת ארשת פניו בחדות, וכבוד-ראש תהומי מציף את פניו. תלמידים אומרים שכובד הראש המודגש הזה, מקורו בעובדה שברכת כוהנים דאורייתא.

בקריאת התורה עולה הרב לתורה, קורא בעצמו את הפסוקים. ברגעים הבודדים שנותרו בין לבין, מוצאים אותו ספון, טובל מלא חושיו בפירוש רש"י על התורה...

6.30 שיעור בהלכה. משנת ההמחשה

הרב משמיע שיעור קצר בהלכה. בשאלה אם קדושת בפירות יכולה לחול בפירות עורלה. הוא מדבר בקצרה. בבהירות. ממחיש את הדברים עד לרמה של גודל האגס וצבעו. כזו משנתו של הרב: בהירה. ברורה. יורדת עד לפרטי הפרטים של כלי המעשה.

6.30 קבלת קהל. כשהלב עובר דירה אל לב השואל

לאחר התפילה תוך כדי קיפול התפילין, ניגשים יהודים לשאול שאלות. היחס שלו מְכַבד, קשוב. קיימת הרגשה שלבו עובר דירה אל לב השואל. לאורך כל היום, בכל שעה פנויה משיב הרב בהלכה ובהנהגה. בכל תחום ולכל נושא - הוא ניגש באותו כובד ראש.

"אני רואה לפעמים", שואל אותו יהודי מ'עמך', "פקחי משטרה האורבים מרחוק לעברייני תנועה, יש לי גם דרכים לזהות אותם. האם עליי להזהיר את חברִי הנהג הנוסע בניגוד לכללי תנועה?" "אל תאמר לו דבר", קובע הרב. "עדיף שייקָנס. הוא ילמד לקח. והאנשים סביב לא יסתכנו".

אברך ליטאי ניגש ומשתופף לעברו מלא קומתו. ככל שניתן להבחין - עיניו מוצפות דמעות. הוא מבקש לדעת, "הבן שלי חולה אנוש. הרופאים אומרים שאין לו סיכוי לחיות. וגם אם יחיה - יהפוך ל'צמח' רח"ל. מה נותר בידינו ההורים? תפילה! האם לדעת הרב עלינו להתפלל שייפטר מייסוריו? או להימנע בכלל מתפילה?"

"להתפלל צריך תמיד", אומר הרב. "אין מצב בחיי היהודי - שתפילה נעקרת ממנו. תפילה מחוללת קרבת ה'. תתפללו כך: תעשה אלוקים, מה שטוב בעיניך לילד!".

הרב מבחין בי. הזיכרון שלו חד כתער. "אתה מכנה את עצמך יעקב ב. פרידמן?" ביקש לדעת. כשאישרתי, ניצת זיק הסקרנות שלו. איזה שם טמון בב' הזו? כשהשבתי לו 'בנימין', אמר בחום, "נו, בנימין - בן פורת יוסף. ברכה והצלחה".

8.30 בעמק ההלכה. בעולם נטול פולשים, וצלמים ובחירות-דרמטיות

אני עומד בקצה-קציהו של חדר הלימוד. בחדר פנימה דומיה קדושה. דממה מוחלטת. אני משליך את נפשי מנגד ונכנס בחשאי על בהונות, 'לפני ולפנים'. בקצה הדממה הזו, בפינת החדר הגדול - ספונה בין הררי ספריה, רכונה על שולחן צר דמות קטנה שנבלעה בחדר הענק ובים הספרים המקיפים אותו. פנים חיוניות, מלאות עוצמה, שעמדו בניגוד חריף לדמות המכורבלת ולאווירה הכבדה.

הצלם שאתנו נכנס, מתקרב קירבה של עזות, מצלם כל תנוחה וכל תנועה. הוא מקרב את המצלמה כדי לקלוט את שמות הספרים. מכיוונו של הרב לא ניכרת כל תנועה. הרב מצוי בעולם אחר שאין בו פולשים ואין בו צלמים, ואין בו בחירות דרמטיות מתקרבות. ידיו ממששות את דפי הרמב"ן, ועטו, כלי-העבודה שלו לבניין התורה, ניצב בקצה אצבעותיו, מוכן ומזומן. מפעם לפעם בוקעת מהפינה האפלולית, קריאה גרונית עמוקה:

"אביתר!"

זהו בן משפחתו, אחיינו, המסייע על ידו בדבר אחד ויחיד, הושטת ספרים נצרכים.

"כרך שני של אבן העזר, אביתר!".

אביתר מזנק. כאילו חייו תלויים בזה הרגע בשאלה, באיזו מהירות יוכל הרב לעיין בכרך השני של 'אבן העזר'.

שעות תמימות הוא יושב כך, ושעות הוא עוד יישב כך. ועיניו יונקות מתוך דפי הרמב"ן את הקריאה האלוקית הראשונה ליום שני, י"א באדר תשע"ה!

אלו השעות בהן הוא מכין את שיעורו, וגם מכין את כתבי ידו האינסופיים לעריכה. לרב יש 300 ספרים בכתב יד להדפסה.

11.00 קבלת קהל. מה מרגישה נשמתו של רבנו עובדיה בן ג'ורג'יה בשמי-שמיא...

שעת 'קבלת קהל'. אני נכנס לרב לשיחה אישית ממושכת.

אין לנו עסק בנסתרות, אמרתי לו, אבל הרב הרי הכיר את הרב עובדיה ונפשו יותר מכל אדם אחר...

"אמת", מסכים הרב.

בתוך ההמולה הפוליטית של כל צד הטוען כולה שלי, וכל צד מתיימר לשלוט במה שמכונה היום "מורשת מרן", אני שואל את הרב כאיש של תורה, האם הרב יכול לומר בכנות שנשמתו של רבנו עובדיה בן ג'ורג'יה, שמחה בשמי-שמיא מהמהלך הנרקם ומתעצם באלו הימים של תנועת 'יחד'?

"הבה נבחן בצוותא את הדברים. כפי שאמר כב' אין לנו עסק בנסתרות. איך אם כן נוכל לדעת? רק מתוך דעותיו ושיטתו. הייתה תקופה שהרב עובדיה נטה להתיר, מבחינה הלכתית, בתנאים מסוימים, החזרת שטחים. באחרית ימיו חזר בו מכך באופן מוחלט. קביעתו ההלכתית החד-משמעית, כפי שגם אני שמעתי ממנו אישית, קביעה שהיא זו שמנחה בסופו של דבר את דרכנו, היא בבירור גמור לצד מה שאנחנו מכנים 'ימין'.

"התנועה שלנו, 'יחד', בראשות ידידי הרב אלי ישי, תיאבק בעזרת ה' למען הדעות האלו, למען ארץ ישראל, כרצונו המובהק של מרן. ולכן ברור לי לגמרי שהרב שמח שמחה גדולה בקיומה ופריחתה של תנועתנו".

הרב הסכים עם מרן הרב עובדיה בדברים מסוימים, וחלק עליו בדברים מסוימים; כמו בשאלת השלטת דעת מרן הבית יוסף בארץ הקודש, וכמו בשאלת 'ב' שקיעות' של רבנו תם בארץ הקודש. איך היו היחסים ביניכם?

"הייתה בינינו חיבה רבה ברוך ה'. הייתה הארת פנים רבה. ההבדלים בהלכה לא היו מכריעים. היה בעיקר העניין של דעת רבנו תם בשתי שקיעות. אני טענתי שכאן בארץ ישראל אי אפשר להכריע כך, בגלל תנאי השקיעה, להבדיל מאירופה, מרן חלק על זה. זה לא מנע קשר של ידידות ואהבה גדולה בינינו..".

• • •

הרחוב אומר שלמרות הדברים החמורים שהושמעו בקלטת נגד יו"ר ש"ס ר' אריה דרעי, בסופו של דבר – הרי מרן הרב עובדיה העניק לו את שרביט ראשות תנועת ש"ס. וזה מה שאמור להכריע. מה דעת הרב בשאלה?-

"אני רוצה לשוב ולחזור על מה שדברנו קודם. הפוליטיקה של הכתרת יושב-ראש זה או אחר - היא עניין שולי, ככל פוליטיקה. והיו בכלל שאמרו שנכפו על מרן לחצים אלו ואחרים בבחירת היו"ר. מרן הרב עובדיה עצמו טען שכפו עליו את ההכתרה ההיא. ישנו מכתב כזה. אבל כל זה, כפי שאמרתי, הוא עניין שולי.

"במה באמת יש להתמקד בעת הזו? כאמור, בדעותיו ההלכתיות של מרן. שם ברוך ה' אין כפיה, ושם ברוך ה' אין חלילה וחס נתונים פוליטיים משתנים. זה הדבר היחיד הקובע באמת ליהודי ירא אלוקים.

"ובכן, מה אומרת ההלכה?

"מרן בערוב ימיו הכריע נחרצות נגד כל מסירה של חבלי ארץ ישראל. זוהי הכרעה הלכתית ברורה שאינה קשורה לקלטת זו או אחרת, ואינה קשורה לפוליטיקה, ואין לסגת ממנה. זהו הדיון האמיתי היחיד שראוי לדון בו.

"זוהי למעשה מורשת מרן!

"ולכן, כממשיכי מורשת מרן, ומורשת ההלכה הברורה, שאין לוותר על שטחי ארץ הקודש, נאלצנו להקים את תנועת 'יחד' עם ידידנו הרב אלי ישי. (בכאב גדול) מה שקרה בגוש קטיף לא נחזור עליו חס וחלילה! זו היתה תקופה שאני קורא עליה 'משיב חכמים אחור', החליטו להציל כרבי יחונן בן זכאי בשעתו, מה שניתן להציל מאותו שלטון. נו נו, לא נחזור על זה!

"ואני שואל, האם נוכל לסמוך בנושא הקריטי הזה על ר' אריה דרעי? איך נוכל לסמוך? והרי הוא גרר אותנו לא פעם לשבת עם השמאל; והרי גם לאחרונה עלו ועולים מפעם לפעם קולות כאלו מהכיוון שלו. קולות המשתנים לכאן ולשם - לפי הצורך הפוליטי. על רקע התנהלותו בעבר, אני לא מרגיש שאני יכול לסמוך עליו שלא יבחר ללכת עם השמאל. לא יכול לסמוך.

"ואם דיברת על הצער של מרן בשמים, נפשי יודעת מאד! נפשי יודעת מאד מאד! איזה צער יגרום הדבר למרן, אם שוב יחזור ר' אריה על מעשיו כשתזדמן לידיו הזדמנות פוליטית נוחה, ויצביע ויילך עם השמאל. אי אפשר הרי להתכחש לאפשרות הזו. זה קרה.

"אומר לכב' יותר. פניתי לר' אריה במכתב בנושא הזה, ובקשתי רק, שלפחות יאשר, בבא העת, הצבעה חופשית של חברי הכנסת בנושא החזרת שטחים. מתוך ידיעה והכרה שרובם לא יפנו לרעות במחוזות השמאל. ר' אריה אפילו לא ענה למכתבי.

"אומרים שאנחנו מְפַלגים. איך? והרי ארבע מכתבים של נסיונות פיוס שיגרתי אליו, ולא נעניתי".

• • • • •

בהורמנא דמלכא, עזות אפילו כלפי שמיא מהניא, ימחל לי הרב על העזות. חז"ל אומרים, "הני בבלאי טיפשאי דקחזי ייקרא דאורייתא תרי זימני בשתא, ולא קא מגיירי גיורי מינייהו" (הבבלים הטפשים הרואים את כבוד התורה פעמיים בשנה, ולמרות זאת אינם מתגיירים). חז"ל השגיבו את עצם מעמד כבוד התורה...

הרב בבריחתו מן הכבוד, ובקשת הפשטות, מתעטר במגבעת וחליפה כאחד העם. הרב ניצב בראש ישיבה קדושה, הרב עומד בראש תנועה קדושה, אלפים מייחלים למוצא פיו; האם לא היה ראוי שהרב יתעטר בגלימה כלשהי, פראק לפחות...

הוא מחייך בלבביות. "עברתי בימים האלו למעין התנועה ומורשת מרן טלטולים על גבי טלטולים... אינני מוכן לטלטלה הנוספת הזו של הידור בלבוש... יאמין לי, קשה לי השינוי הזה מאד".

אבל לבושו של הרב הוא לבוש של 'בורח מן הכבוד'; 'אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה'!.. עיני רבבות אנשי אמונה נשואות אל הרב בעת המבולבלת הזו של הבחירות, רצונם לראות את מלכם בבגדי מלוכה...

צוחק. "מה, אני לא מופיע טוב? הנה, ל'אבן עזרא' היה מעיל העשוי כולו חורים וטלאים, ואפילו כתב עליו שיר:

מְעִיל יֵש לִי וְהוּא כִדְמוּת כְבָרָה / לחיטה להנפה או שעורה / כאוהל אפרשנו ליל באישון / וכוכבי רום ישימון בו מנורה ואֵלַהּ מספור את כל נקביו / אשר דומים לשיני המגרה / ותקוות חוט תפירת כל קרועין / - עלי שתי וערב היא יתרה /א-לוהי ! החליפהו במעטה / תהילה לי ותיטיב התפירה /

(הרב חוזר על-פה על השיר, ומדקדק בהברותיו, הוא מאיית לי כל מילה מתוך השיר בדקדוק. ההקפדה על הדקדוק ועל הברה נכונה היא בנפשו, "יודע כב' איך מאייתים 'ותיטיב, ו' ת' י' ט' י' ב'...)

בהורמנא דמלכא. הציבור רואה את הרב. לא את שירי 'אבן עזרא'. הציבור רוצה את מלכו בראשו, לבוש כתר וגלימת מלכות...

מחייך בחמימות. "נו, בסדר, אם יש כל כך צורך אשפר את לבושי... למרות שאני סבור שהלבוש שלי עונה על תביעת הרמב"ם מלבוש, הנה, הרמב"ם מסכים אתי!".

ובכל זאת, התעקשתי, הרב שואף להחיות נפשות נשברות בקרב בני עדות המזרח, בפרט היום, בראש תנועת 'יחד' שתלך בסייעתא דשמיא ותתעצם, הציבור 'המזרחי' כָּמֵה ללבוש מלכות. לגלימה, לעטרה'.

"אני לא יכול לעשות שקר בנפשי, ולהתעטר בגלימה...". מהרהר רגע. "טוב, אולי יש צדק בדבריך, אולי באמת פראק..."

• • •

הרב, שאלתי אותו, מתנגד לשיטת הלימוד הליטאית-למדנית, אנחנו מצויים במרחב-מחיה זעיר, שהשפעות רוחניות מתגבלות יחדו ומאצילות זו על זו. מזרחיים וחסידים למדו מהליטאים לעיין ברבי נפתלי טראפ, וליטאים למדו לרקוד ולהתפלל בלהט. למה בעצם להתנגד לתהליך המשלב הזה של סגנונות?

הוא נרתע מידית. "חלילה. מי אני שאתנגד! אבל נכון שהתפיסה שלי שונה, ואני חושב שיש לשַמֶר אותה".

מספרים שרבי ישראל מסלנט שמע פעם סברא של רבי חיים, שחי בשלהי ימיו, ואמר: בצורת החקירות האלו ילמד הדור הבא...

"זה נכון, אבל אתה הרי יודע שרבי ישראל מסלנט לא אמר את הדברים מפני חשיבות הדור הבא, אלא מפני חולשתו... דור המכור לתפנוקיו - שיזקק בהכרח לעינוגים בדרך לימודו".

ברור. אכן רבי ישראל התכוון לדור שלנו. דור הצבעים והרעשים, דור האייפונים והסמרטפונים... רבי ישראל רצה להזרים קצת חיות תורנית גם ללומדיו העצלים והמפונקים של דורנו, 'הבלא מפיק הבלא'!.. לכך עודד את שיטת הלימוד הישיבתית, עם החקירות, וה'רייד', ושאר הממתיקים...

"ממתיקים! והרי גם אני מדבר על ממתיקים! לא נכחת בשיעורי ההלכה שלנו, ולכן אתה תוהה. אני בוודאי מסכים להגרי"ס, שחובה גמורה בדורנו להחיות רוח שפלים, אבל אני בטוח ויודע, שבחור שלומד את ההלכה על בוריה, פרטיה ודקדוקיה, וזוכר אותה בבהירות, זה בהחלט יעניק לו אותה חדווה וסיפוק, ואותה חיבור רגשי לתורה, שעליו דיבר רבי ישראל!"

הרב מרבה לעסוק, ללמוד ולְלַמד דקדוק, דיוקי לשון, הגהות, וכדו', אלו הם נושאים קריטיים להעמדת התורה על תילה. אבל לכאורה אלו נושאים דקים, עם מידה של אפרוריות. האם ניתן לרתק בדיוקי ודקדוקי-לשון, נפש של נהנתן בן 16 בדורנו?

"בלי צל של ספק. בלי ספק! על כך אני מדבר! בתנאי: כל עוד הדברים בהירים לו. והרי כל עניין הדקדוק והלשון שדברת עליו - תכליתו לנסוך בנפש הלומד בהירות. בהירות בנפש יוצרת סיפוק. בהירות בנפש יותרת חִיוּת!"

האם לומדים בישיבה של הרב, כתבי רבי חיים, רבי שמעון שקאפ, רבי ברוך בער...

בחיוך. "לא הגענו רחוק כל כך. אבל אנחנו לומדים בעומק העיון את יסודות רבותינו הראשונים והאחרונים, המהרש"א ספרי מהרש"ל, ואנחנו גם לומדים את מקורות הלמדנות, שהיא למדנות המזרח, אבל היא למעשה גם מחקור הלמדנות הליטאית, כמו 'שער המלך', מהרי"ט, 'מחנה אפרים', ועוד. ובכלל, הרי גם ה'חזון איש' כותב באיגרתו, 'לא יפה עשה הדור שזנחו לימודי מהרש"א'" צוחק, "נו, אנחנו לומדים בשיטה הליטאית של ה'חזון איש'..."

11.20 השיעור. צומת חיי הישיבה - כמו הלב באברים

השיעור ב'כסא רחמים' הוא צומת החיים של הישיבה. כמו הלב באברים.

אחד המאפיינים המקסימים של האיש הזה היא ההקשבה הדרוכה לשומעי לקחו. הרב אינו מקשיב מטעמי ענווה גרידא. ניכרת בו סקרנות לשמה. תלמיד מעלה סברא, והרב מתרכז כולו. ניכר שהוא ממשש את הסברא במוחו, באצבעותיו, ומתייגע למצא בה ממשות ורוח תחיה.

הרב ככלל איש סקרן. מעבר להקף הידיעות הנורא שלו בכל חלקי ים התורה, הראשונים והאחרונים, הוא בקיא עצום בהיסטוריה, בשפות ומדעים שונים. בביתו ניתן למצא הגהות והערות על שלל עצום של ספרים, מ'מורה נבוכים' להרמב"ם, עד ספרי הלכה של מחברים בני זמננו.

• • • • •

דוד, תלמיד טוניסאי צעיר חוזר על דברי הרשב"ם הזכורים לו מלימודי בבא בתרא, שבדרך כלל ההסבר השני בגמרא, עיקרי יותר. פניו של הרב ניצתות בחדווה. הוא מפשפש בדברים כאילו היו אתרוג מהודר, טורח ופותח בבא בתרא, ומתעניין התעניינות של אמת, "ולדעתך דברי הרשב"ם מכוונים גם להסבר השני בתוס' שלנו?", וניכר בו, שהוא ממש-ממש ישמח לשמוע אם אכן כך חוות-דעתו של נער בן 18.

הובלת מהלך השיעור עוברת מעתה לתלמיד...

שיטתו של הרב באמירת השיעור, מדהימה בפשטותה ועוצמתה החינוכית. את השיעור מוסרים בפועל הנערים עצמם. לפי סדר כלשהו. מספרים לי שהתלמידים כאן מכינים שיעור כזה חמש עד שש שעות. הבחור שמוסר את השיעור חוזר על דברי הגמרא, הנערים מקשים, מתרצים. הרב עצמו מתקן אותם מפעם לפעם במשפט או שניים, מיישר, מכוון... באופן כזה הופכים הצעירים משומעים פאסיביים - לחלק חי ונושם בתהליך התהוות ובניית השיעור.

התהליך הזה מחייב את התלמידים כולם עד אחד להימצא בעומק הדברים והמהלכים. אבל לפי מה שראיתי בשעת-הקסם ההיא של השיעור – כולם שמחים להימצא שם, בעומק הדברים והמהלכים!

מניתי בשיעור הזה 34 משתתפים, כולל כותב השורות. מניתי 34 קלסתרים מסופקים ומרוצים. כולל כותב השורות...

ד', מצעירי התלמידים אומר שדברי הרמב"ם בהלכות מלווה ולווה קצת שונים מהמבואר ברמב"ם בסוגייתנו. זה מחייב את הרב לפתוח בעצמו את הרמב"ם שד' ציין. הוא מתעניין אצל תלמידו היכן בדיוק לשון הרמב"ם, ומה הוא לומד ממנו. וחוזר בניחותא על לשונו, כאילו היה זה חלק מתהליך החידוש האישי שלו.

ולפתע קלטתי את המראה הגדול ואת סוד קסם השיעור. הרב לומד חברותא עם תלמידיו... חוץ מעיניהם המעריצות, לא ניכר במהלך הדברים הבדלים בין הרב לתלמידיו...

• • • • •

תפיסת האמת והביקוש העצום שלו לישרות ולטוהר-האמת, מביאה את הרב מזוז למצב מתמיד של בהירות גדולה, ושל שלווה גדולה. אף צל צילה של אינטריגה, ושום ניסיון לאַמת את השקר. אף פעם אינו מנסה להצדיק סברה בכוח. אף פעם אינו מתחבט. הוא יושב בצוותא עם תלמידיו ומחפש יחד אתם שבילים לאמת. היושר והאמת צועדים לפניו בכל סוגיה ובכל צומצ מצמתי החיים.

היושר והאמת הם הפרוז'קטורים של חייו.

בניגוד לשיעורים של מרביצי תורה אחרים, משלבים כאן גמרא, ראשונים, למדנות ופסיקה. הפסיקה אינה מנותקת מחבלי-לידתה הלמדניים - והיא חלק חי ונושם מהתהוותה הלמדנית של הסוגיה!

השיעור משרה עליו על הרב סבר רך. ענוג ומפוייס. הוא נראה ונשמע כאדם היודע בדיוק נמרץ מה מצוי בעיקול השני של הדברים.

13.00 קבלת קהל. מי ימלא את חלל היתמות?

בחורים נכנסים לשאול ולהיוועץ. אחד הצעירים מתעניין אם עליו לברך 'שהחיינו' על משקפיים חדשות. על כך השיב ראש הישיבה, שאין מברכים על דבר שנעשה לעזרה רפואית, ומעיקר הדבר טוב לו לאדם בלעדם...

בחור שואל בהלכה. הדרך שלו הביתה עוברת דרך שכונה חילונית. כיצד עליו לנהוג כאשר נעצר לידו רכב בשבת, והנהג שואל איך מגיעים למקום פלוני. על כך השיב הרב, "להדריך את הנהג בעודו ברכב - אסור. הרי זה כאילו אמרת לו כיצד לנסוע בשבת. הסבר לו את הקונפליקט שלך, בַּקש ממנו באדיבות לצאת מהרכב, והדרך אותו איך להגיע".

יתמות גדולה שוררת ביהדות המזרח, אמרתי לרב מזוז. בעצם בעולם התורה בכלל. שקעה השמים בצהריים... באופן טבעי הרב, עם ידיעותיו העצומות בחלקי התורה, וידידותו עם מרן - אמור להמשיך את...

הוא אינו מאפשר לי לסיים. "חלילה! חלילה וחס! אין יורש למרן, אין מי שיוכל לרשת את מקומו!..."

אבל למה?... דור דור ודורשיו, נאמר. יפתח בדורו כשמואל בדורו הרב מזוז בדורו - כהרב עובדיה בדורו.

"יש לנו עדיין את חכם שלום כהן. אני חלוק עליו בכמה דברים. אבל איך אדמה ואשווה לו?"

14.00 תשובות למכתבי תורה. העם הכריע - מי יורה דעה ומי יבין שמועה

מהשעה שתיים עד השעה חמש, שב הרב ומסתגר בביתו, ועמל בתורה בשקידה עצומה. בין היתר הוא מקדיש את הזמן הזה להשיב למכתבי תורה המתקבלים כאן מכל קצווי הפזורה היהודית. אבות בתי דינים, גאוני עולם, ומכונים שונים, המבקשים את הנחייתו, ומבקשים להישען על התמצאותו בכל פינות התורה והחכמה האנושית.

תלמידים ובני הבית מעידים, כי לאחר הסתלקות מרן הרב עובדיה – זרם המכתבים הולך וגובר מיום ליום בקצב מסחרר.

בשקט משקט, מתחת לרעשי ורחשי הפוליטיקה, העם עצמו - גאוניו ומורי דרכו - מכריע מי יילך לפניו, מי יורה דעה ומי יבין שמועה.

17.00 מנחה בבית הכנסת, שיעור 'בבן איש חי'.

18.00 תפילת ערבית, וקבלת קהל קצרה.

קבלת קהל ספונטאנית. איש אינו מכריז עליה, אבל אנשים מבקשים להָחֵם, להתקרב, אני מניח שחלק מהשאלות אליו הן דרכו של הציבור להתקרב לחמה המלהטת, דרך שאלה. הרב עונה תשובה מלאה. קצרה. בחמימות. "אני בחור שגדלתי במשפחה חילונית", פונה אליו בחור חוזר בתשובה, "אני שואף ללבוש מגבעת וחליפה. ודווקא העניין הזה של מגבעת, הוא חלק שהמשפחה שלי מתקשה מאד לקבל ולעכל. האם עליי להתעקש על הלבוש הזה, למרות הלעג והעלבונות?

ככל תורתו, תשובת הרב מדודה. קצרה. בהירה. שְלֵמה. "מי שנכנס תחת כנפי שכינה, חייב להיות מצויד בהכרה של הפסוק 'ויגבה לבו בדרכי ה'", כובע וחליפה, שנתחייבנו בו גם על פי שולחן ערוך - הוא בכלל 'ויגבה לבו'". הרב מחייך את חיוכו המתוק. "וקווי ה' יחליפו כח – 'כח' - ראשי תיבות כובע וחליפה".

הרב הוסיף והציע לו הצעה פרקטית, להוסיף ללבושו גם עניבה, וגם לשמור על אלגנטיות החליפה. "זה ייקל עליהם לכבד את הלבוש שלך".

אב לילד רך ניגש ושואל, מה עליו לעשות כשבנו בן ה-4 זורק את הכיפה שלו פעם אחר פעם בבוז. איך להגיב? הרב: "אין לילד כלום נגד כיפה. מה שאתם מכנים בוז – הוא מכנה תשומת לב. חמימות. במקום להתעסק עם הכיפה שלו – חבק אותו. ספר לו עד כמה אתה אוהב אותו. הוא לא יזרוק יותר כיפות".

18.30 – "שֶׁיִגְבַּר בּוֹ רְצוֹן-הַנֶפֶשׁ, וְיִתְבַטְלוּ כָּל חוּשֵׁי הַגוּף וְתִּדְבַק נַפְשׁוֹ בְּעִיוּן הַתּוֹרָה... וְתִּבְעַר בְּלִבּוֹ אֵשׁ אַהַבָתָה- - "

שעות הלילה, הן היפות בשעותיו של הרב. הוא מסתגר לבדו בחדרו, נושם אל קרבו את ניחוח אלפי ספריו וקבצי חידושיו. אלו השעות המתוקות באמת, בהן הוא מסב מוקף בהגיונותיו, סברותיו, ספריו ופסקיו - ושר בדד את שיר השם.

אלו הן שעות הדבקות. המפגש האינטימי ביותר בין נפשו ההומה לשכל הטהור של התורה הקדושה.

מהשעה שש וחצי בערב, עד שעת לילה מאוחרת, ללא הפרעות והסחת-דעת, הוא יושב בדד; הוא והגמרא והסטנדר והאור הזורח בלבבו. ניגשתי על בהונות לקצה החדר לראות במחזה. חזרתי לאותו חדר ואותה פינה כעבור ארבע שעות לימוד - והרב רכון עדיין על ספריו ודפיו וחידושיו, כאילו היה נטוע שם מששת ימי בראשית - -

בפינה הזו הוא נטוע כל חלב וכל דם. יום אחר יום, שנה אחר שנה, ולבבו הולם בקצב הלמות-לבבה של תורתו. עיניו צמודות כשני גחלים בוערות אל ספריו, ורק המייתם החרישית של דפדוף הדפים והחריקות הקלות של עטו הנצחי - בוקעים מהאפלולית המקודשת; עדות לבאי עולם ששכינה שורה בבית הזה!

דמותו של הרב נחקקה לפני 400 שנה בידי רבנו אליהו די וידאש בעל 'ראשית חכמה':

"...שֶׁיִגְבַּר בּוֹ רְצוֹן-הַנֶפֶשׁ, וְיִתְבַטְלוּ כָּל חוּשֵׁי הַגוּף וְתִּדְבַק נַפְשׁוֹ בְּעִיוּן הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שְׁיִבַטֵל הַחוֹשֶׁק כֹּל שְׁאָר מַחְשְׁבוֹתָיו בִּהְיוֹתוֹ חוֹשֶׁק לְתְשׁוּקָתוֹ, וְתִּבְעַר בְּלִבּוֹ אֵשׁ אַהַבָתָה, עַד שֶׁיאכַל וְיִשׁתֶה וְיִשַׁן, וְכֹל מַחְשְׁבוֹתָיו בְתְשׁוּקָתוֹ..." ('ראשית חכמה' שער האהבה, פ"ד)