תשאלו חרדי ממוצע "מה קובע את השקפתך בסוגיות המדיניות הישראלית על פני השקפות אחרות בשוק?", לאחר הרצאת ה"דעת תורה" כנדרש וכמקובל, תשמעו בעיקר פרגמטיזם, בצורות שונות, בנוסחים שונים, אבל הקול יהיה אחד, פרגמטי, או בלשון עברי "מעשיות".
החרדי אינו שוגה בדמיונות, אינו מדבר גבוהה גבוהה על חלומות, הוא מעשי, ראלי, מביט אל המציאות בעינים, ציניות לרוב, ומגבש כך את החלטתו.
את האופי הזה, ההגיוני, העומד על הקרקע בשתי רגלים, ישנם שמעוניינים שנאבד. בניצול של שנאה זמנית לברי פלוגתא, קפצו לעגלתנו גופים רבי עוצמה אשר מעוניינים שנתחיל להזות, לדמיין, לדבר גבוהה גבוהה, ולהתנתק מהכח המרכזי שלנו כציבור, ואולי כעם, הכח השורד.
הם מעוניינים שנתחיל לחשוב כמשיחיים, ככאלה שהמציאות אינה מפריעה להם כהוא זה, על מנת להמשיך עם ראש בקיר, שוב ושוב, כשפרצי דם רב מלווים כל דפיקת ראש, ללא שום הגיון, חשיבה ראלית, מבט מפוקח ופרגמטיות.
גופי שמאל רבים קופצים על המציאה, על הקונסטלציה הפוליטית שגרמה למפלגות הדתיות להתרחק זו מזו, על השינאה (מוצדקת ככל שתהיה) המקלקלת את השורה, ומעוורים את עינינו בהזיות של אחוות עמים, נסיונות חוזרים לשלום "צודק", חיבור בין דתי, מלחמה ב"קנאות לאומנית חשוכה", ועוד ועוד מושגים שהיו זרים לנו כציבור, ובעיקר זרים לאותו הלך מחשבה מפוקח, יהודי, חד מחשבה שכה אפיין אותנו.
האם התחלנו להזות במבט משיחי מזוגג על חיבור בין תלמידי יאסין לתלמידי ישיבת חברון? בין בתי מדרש לטרור החלוקים בניהם בנוסחי הסונה והשיעה לבין בתי המדרש לתורה שלנו? האם אנו רואים בעינים מפוקחות, אלו בעלות נסיון של אלפיים שנה שמישהו בתוך הים השוצף מסביב ראוי לאמון כלשהו? האם מישהו מאיתנו, בוגר סברות ראשונים ואחרונים חדות כתער מוכן לקבל הזיית אוסלו/התנתקות חוזרת כמשהו הגיוני? כמשהו פרגמטי?
פיקוח נפש דוחה הכל, כך לימדנו הגרא"מ שך במכתביו, וכך לימדנו הרב עובדיה בפסיקותיו, ושניהם מבטאות את אותו הלך המחשבה המפוקח, זה אשר רק אם ירים את מבטו, ללא ערפילי מילים גבוהות חסרות מובן, וללא עוורון הכסף המסנוור, לא יעלה על דעתו לחבור שוב להרפתקאות שמאל שסופם ברור מתחילתם.
ים האינטרסים רחב ומורכב, ונדמה לעיתים שהנה קפצנו על הגל הנכון וזכינו בקלף המנצח. כך חשב בנט בהתחברו עם לפיד, כך חשב ביבי בהתחברו עם ליברמן, וכך חשב דרעי בהתחברו עם השמאל, חיבור שהוביל לאוסלו ולמאות ואלפי אלמנות ויתומים. עד היום סוחב על גבו דרעי את הגיבנת הזו. שנים של התנצלויות, מכתבים של הרב עובדיה זצ"ל, התחנפויות והצהרות לימין ועוד ועוד נדרשו על מנת למחוק את החרפה, לא רק כלפי חוץ, אלא גם ובעיקר כלפי פנים.
גם אז היה נדמה שהרווח המיידי גובר על בליעת הגלולה המרה, אך ההסטוריה לימדה שעל התעלמות מפרגמטיות ומעינים פקוחות משלמים מחיר כבד בעתיד. דרעי שילם מחיר, ש"ס שילמה מחיר, ועם ישראל כולו שילם מחיר, כבד ביותר.
כמו אז כן עתה מנסים גורמי השמאל לחבק, לקרב, באיזו רוח פסאודו-פלורליסטית המלטפת בממון רב הנשפך כמים, ובלבד שיקנו את קולותינו להפלת שלטון הימין. אם זה ברמה הממשלתית בחיבור פוליטי קצר טווח (ע"ע ברית האחים), ואם זה בפעילויות ובמיזמים ציבוריים וחינוכיים.
ומול כל זה עלינו כציבור לעמוד במבט פקוח, להישיר עיניים, ולשמור על הנכס היקר שעיצב עד עתה את השקפתנו, הפרגמטיזם היהודי.
הכותב הוא סמנכ"ל חברת אמונים, וראש מכון מד"ת למדיניות תורנית.