שתהא שלהבתו של מרן עולה מאליה

הייתה שעת לילה אשדודי חמים כאשר הסיפור המקסים הזה ארע. (למה דווקא 'חמים'? כדי לפתוח את הסיפור כהלכה. יתכן גם שהלילה היה קריר). הדלתות בפנימית ישיבת גרודנא באשדוד היו ישנות ושבורות-למחצה. עכ"פ בזמן בו ארע הסיפור, לפני 27 שנה. באחד הערבים ההם התהלך בפנימיה משגיח הישיבה הצדיק רבי הלל כגן. ובלי משים נטרקה עליו דלת.

רבי הלל היה נובהרדוקאי. וככל נובהרדוקאי אמיתי התהלך בשאיפה כמוסה להינעל פעם. להיאבד פעם, להסתבך פעם, כדי לחוות את החוויה המופלאה להיות נתון לגמרי ביד השם יתברך. כשנסעו ברכבת היו רוכשים כרטיס להלוך בלבד. הקב"ה, מידו הרחבה, ימציא להם כרטיס לחזור.

נשוב אפוא ידידיי, לאותו ערב בחדר הפנימיה, כאשר הדלת השברירית נטרקה על רבי הלל. זו הייתה שעתו היפה. כהרף עין כבר היה שרוי בדמעות שליש, עומד ומקרטע בתחינה לפני בוראו:

"אוי ואבוי טאַטֶא אִין הִיעמְל! אבא בשמים, ננעלתי!"

בחור שעמד לידו הרים את קצה נעלו, נגע בעדינות בקצה הדלת השברירית, והמנעול 'נפרץ' כהרף עין.

זו הייתה שעת מצוקה בחיי רבי הלל. אם אין החדר נעול, איך ועל מה יבכה לאבא בשמים? כהרף עין החל לפרכס ולשווע על מצוקתו החדשה:

"אוי ואבוי אבא! לא ננעלתי!"

נפש ברסלבאית למשל, הייתה מתחברת לסיפור כזה עד העצם.

2.

איזה סיפור נפלא! המגדיר בדרך חיננית קצרה את אופיה של נובהרדוק, בלא להזדקק לסיפורי אימה סביב צוררים בולשביקים, ומרדפים ליליים בגבולות פולין.

אבל גם סיפור נפלא צריך שיהיה מסופר במקום הנכון. בעבר הרציתי על גישות שונות בעולם המוסר לפני קבוצת פנסיונריות, שבעצם הגיעו למפגש קבוצתי חברתי נלבב.

כשהגעתי לקטע של "אוי אבא, לא ננעלתי!", קמה אחת הישישות ורטנה בקוצר-רוח:

"נו, אז מה היה שם בסוף? הוא ננעל הרבי הזה, או לא ננעל?!"

זה היה רגע מאלף, כמעט כמו טריקת הדלת בגרודנא של רבי הלל. מה הוא לימד אותי? שיותר משחשוב מה לומר, חשוב איפה לומר!

3.

סטנדאפיסט חילוני שהגיע להישגים מרשימים באהדת קהל, נשאל על סוד הצלחתו.

"פשוט לגמרי", השיב. "מרצים נוטים להגיע לקהלים עם חומרים משלהם, מצב-רוח משלהם, וסגנון משלהם. אני מגיע להופעה כלי ריק. אני מתאים את עצמי לקהל היעד. כשאני עומד ליד ציבור של 'בית אבות', אני משתוחח בהדרת כבוד ופותח:

"לכבוד הוא לי לעמוד מול בוני הארץ, מלח הארץ! הגרעין החזק של מדינתנו".

וכשאני מזדמן להופעה לפני שוטים בני 17, אני פותח בשפה שלהם:

"חבר'ה, מה דעתכם שנעוף הערב עצמנו?"

4.

קשה לבא בטענות על תנועת ש"ס. ש"ס בראשית דרכה הייתה רעננה, הומוגנית, מבעבעת מוטיבציה לפרוץ את מה שאוהבים לכנות 'תקרת הזכוכית'. להשיב את חרפתה! לחזור ליושנה! כולם היו חדורי שליחות. עם השנים ועליית כוחה, והנדנדות והטלטלות, הסתרבלה, המוטיבציה פגה, וש"ס שקעה למין תרדמת וכְּבדוּת.

ולכן, בניגוד למה שניתן לסבור, בעייתה של ש"ס אינם ריבים ומאבקים. ריבים יוצרים אדרנלין מבורך! הבעיה נוצרת כשהריבים והמאבקים באים על רקע עייף, תחושת דשדוש והעדר מוחץ של מוטיבציה.

ולכן, קל להשליך את תחלואי התנועה הנפלאה הזו על הריב בין הרב אלי ישי ליו"ר התנועה. ש"ס ככל מפלגה, הייתה שורדת ריבים. ועם קצת יותר תחכום ופחות יוהרה - גם הייתה פותרת אותם. אבל אי אפשר לפתור את אזלת-היד וחוסר המוטיבציה.

שלא לדבר על היתמות, שגדעה את שרידי המוטיבציה.

5.

האם יש דרך לשיקום התנועה?

לא נראה שהיא קיימת במציאות הנוכחית. ש"ס זקוקה באופן בהול למנהיג שיירד אל עמו, שיבין את נפש קהלו. שיתחבר ויְחַבר. טוענים על ח"כ הרב אלי ישי שהוא מְפַלג. זה נכון במובן הטכני הצר של המילה. אבל אי אפשר לפלג דבר מפולג. ש"ס חסֵרָה באופן היסטֶרי מהדבק ההוא המאחד, המחמם לבבות, ששפעה אישיותו של מרן.

האם יש עֶדנה לש"ס? כל עוד הנהגת התנועה מנותקת לחלוטין מהאותנטיות המזרחית הפשוטה והיפה, ומהשפה והגישה המזרחית החמימה. מילים אינן מאחדות. יוהרה ותחכום פוליטי (שגם הוא כבר החליד, ואכמ"ל), מעולם לא התחברו לאופי והיופי המזרחי. כל עוד ההנהגה מתעקשת על פוליטיזציה של מועצת חכמיה, מתעקשת על צמצום כוח ה'מועצת' הרוחנית, ומתאימה את הנהגתה הרוחנית לגחמות ההנהגה הפוליטית – זוהי סיעה בהתאבדות.

עשרות שנים אני עוקב אחר אלי ישי. יש בו באלי מינונים מדויקים-מרנינים שפוליטיקה-מזרחית זקוקה להם: איתנות ויציבות מנהיגותית – ספוגה ברגישות, יושר, כנות ופשטות. עממיות לצד תבונה פוליטית. ובעיקר: יציבות בהשקפות עולם.

אלו נכסיה של ש"ס שאהבנו לאהוב.

בחודשים הקרובים יֵיאָמֶר הכל על מורשת מרן. על 'בגידה' של ישי במרן, ועל 'האהבה' של אחרים למרן. סיסמאות לא עולות כסף, והן פטורות מנֵטֶל ההוכחה.

מהי רוחו של מרן? וודאי לא האותיות ש' וס'. מי שמנסה להחיל קדושה על שתי האותיות האלו, טועה ומטעה. זהו תרגום מדויק של דמגוגיה. אין לי צל של ספק, ששפת הנשמה של אלי ישי, ההכנעה הטבעית לאדם באשר הוא, העדר מוחלט של ניכור ודיסטנס, מדיניות הדלת-הפתוחה-של-הלב, אצילותו הטבעית שנוסתה בעשרות מבחנים, ושאר סממני המזרחיוּת הטהורה והיפה - הם ללא ספק המשך ישיר לרוח עולמו של מרן.

כך גם חשב מרן זי"ע. אלא שאילוצי השעה, שהשתיקה יפה להם, אילצו אותו להחליף הנהגה.

מנהיגותו של אלי ישי קיבלה את ברכת הדרך של הגר"מ מאזוז שליט"א. וכן את ברכת-קדשו של מרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א.

אל תיחת אלי, מהמון מגדף ומצווח. הצווחה היא שפתה הרשמית של עונת בחירות. לך עם שפתך העדינה. לך עם לבך הגדול! עֶדנתך ופכחונך יובילו אותך בדרכו של מרן.

ה' עמך!

6.

הגאון הצדיק רבי יעקב מאיר שכטר, מנהיג חסידות ברסלב – צדיק נשגב, ומנשואי-הפנים בעולם ה'עבודה'. אל כתפיו החסונות מתנקזות מדי יום אלפי בעיות ותהיות של נבוכים בארץ. איש שהצליח לחבר את היקוד והבְּרעֶן הברסלבאי שלו עם פכחון נדיר. שהעולם היכה בו אישית מכל כיוון אפשרי - ולבו רק הולך ומתרחב; עם החיוך השופע והחיות; ומעט מאד שערות לבנות באמצע שנות ה-80.

בעשור האחרון החל להאיר פני תבל באור ספריו. סדרת ספריו 'לקט אמרים' הם כתבנית אישיותו: רעיונות חובקי עולם, תבערה רוחנית סוחפת, סנה בוער - והסנה איננו אוּכָּל! אישו הבוערת מפלסת את דרכה מעדנות אל תוכיותם של קשי יום, ואל ישיני-הלבבות. ספריו ספוגים עשרות עצות מעשיות ברוחו של מוהר"ן, והנהגות לחיים נכונים יותר.

בשבוע שעבר לקראת חנוכה ראה אור כרך חדש, שישי לסדרת ספריו 'אוסף אמרי"ם' המוקדש לאור ימי החנוכה. נר קטן מאיר בתוך חושך המחלוקת והשנאות והמרירויות החונקות אותנו ציבורית ואישית.

הנה קטע מתוך הספר, חי ורלוונטי בכל תקופה, חי ורלוונטי היום יותר מאי פעם:

7.

"ידוע שכל הצדיקים תלמידי הבעש"ט, אע"פ שהיו להם השגות נוראות, עם כל זה לפעמים חיו במצב של העלמה... וגם במצבים אלו נשארו תמימים בתכלית התמימות, וכפי גודל השגת הצדיק כן גדלה תמימותו! אי אפשר לעבור את העולם-הזה ללא אור התמימות שהשרישו בנו הצדיקים במאתיים השנים האחרונות.

"וזה האור הגדול הטמון בחשכת הגלות, ועל זה נאמר 'כיתרון האור מן החושך' כמבואר בספרי חסידות, שיתרון האור כשהוא 'מן החושך', האור שאינו חושש ממצב החושך. שגם כאשר החושך נשאר במלא תוקפו - האור נותר על משמרתו ומאיר.

"ובעניין זה יש להתחדש בימי החנוכה - לדעת כי יש בכוחנו לדבוק בו יתברך בכל מצב בו נמצאים, ובמיוחד כוח החושך וההעלם שבחנוכה, להאיר נהורא מגו חשוכא. כי חנוכה מאיר גם 'למטה מעשרה טפחים' שמעולם לא ירדה שכינה לשם. וגם 'ברשות הרבים', 'בצד שמאל' וכו'. ואור החנוכה מאיר גם בפתילות עבות ושמנים פחותים (הפסולים בשבת).

"וזה מורים לנו נרות החנוכה, להמליך תמיד את השי"ת, ובעיקר בחושך ואפילה. רבנו אומר שעבודת-החנוכה היא בבחינת 'והארץ האירה מכבודו', בעצם הדלקת הנרות בתוככי החושך, עושים פעולה של 'והארץ האירה מכבודו'. היינו שגם ה'ארציות' מאירה מכבוד ה'.

לגשת לימי החנוכה בתפיסה של 'והארץ האירה מכבודו!' - איזו יעוד מופלא! איזו זכות נפלאה!"