את הקריאה (הראויה לכל גינוי) "נאצים", לא יכלו מפגיני השבת הראשונים לקרוא, גם אילו רצו, שהרי הפגנות השבת הראשונות בוצעו, עוד לפני שהנאצים ימ"ש נודעו בפשעיהם.
חמש עשרה שנה ברציפות נמשכו ההפגנות כנגד המשחקים במקום, ובעיקר כנגד חילול השבת שהביאו עימם ה"אוהדים" שבאו לצפות במשחקים.
קיימות עדיין מודעות מחאה על חילול השבת החתומות על ידי הרב קוק והרב זוננפלד, הקוראות לציבור לצאת ולמחות. מודעות הנושאות תאריך של שנה קודם קום המדינה.
באחת ההפגנות ההן, אגב, קיבל ר' עמרם בלוי את ה"בעיטה הידועה" משוטר בריטי.
ההפגנה הראשונה לאחר קום המדינה, היתה במחאה כנגד הסעות לים שיצאו בעצם יום השבת. הן יצאו לא מהתחנה המרכזית שהייתה סגורה, אלא מכיכר הדווידקה במרכז העיר.
חילול שבת בירושלים, האותה העת, לא היה פשוט לעיכול. היה באותה התקופה רב מסוים, שהיה מתפלל ב'עץ חיים'. שבת אחת יצא וראה מכונית עוברת והתעלף מיד. שבת אח"כ ראה שוב מכונית נוסעת בשבת, אך הפעם לא התעלף והחל לזעוק לעברה "שאבעס", ואז אמר "התקלקלתי, אני כבר לא מתעלף. חילול השבת כבר לא מעלף אותי".
הפגנות 'כיכר השבת' החלו רק בשנת תש"ל - 1970, שכונת שמואל הנביא אוכלסה אז בעולים חדשים שהיו הולכים בשבתות למגרש הכדורגל 'ימק"א' ברחוב המלך דוד. בתחילה הם היו אמנם הולכים ברגל, אבל אח"כ התחילו כבר לנסוע ברכבים, הדרך לשם עברה ב'כיכר השבת', ובכל שבת היו הפגנות כנגד המעבר שלהם שם.
מספר ר' ישראל גליס: "פעם שאלתי את ר' עמרם בלוי לשם מה הוא כל שבת מקבל מכות. הוא ענה לי ששווה לו לקבל בשביל שיהודי באילת יקרא את העיתון וישאל את עצמו "מה קרה שם, למה הרביצו לו, ומה זה שבת...".
ההפגנות ההן אגב, בניגוד לרבות אחרות, הסתיימו בהסכם שסגר את כיכר השבת, ודאג לדרכים חלופיות ל'אוהדים'. מאז סגור 'כיכר השבת' עד היום.
בשלב הזה אגב, התחילה לחדור תופעת הקריאות לשוטרים 'נאצים', זה כמובן היה מלבה את האש וגורם להשתוללות מיידית. תמיד היה איזה 'אוייבער חוכם' שעשה את זה.
בעניין הזה מספר ישראל גליס אנקדוטה מעניינת: "באותה תקופה הוחלף מפקד משטרת ירושלים ביהודי בשם שמעוני שהיה ממוצא כורדי. עד אז כמובן היו צועקים נאצים לשוטרים והם היו קופצים, אבל לו זה לא הפריע. הוא היה ממוצא מזרחי, והקריאה 'נאצי' לא הקפיצה אותו. עד שקם בנדיט ידוע וצעק לו "פרענק פארח" ואז הוא השתולל..." מיהו הבנדיט? את זה הרב גליס לא מרשה לפרסם...
אח"כ היה עידן קולנוע אדיסון. בשבתות הקיץ, כאשר השבת הייתה יוצאת בשמונה, ובקופות הקולנוע היו מתחילים את מכירת הכרטיסים כבר בשש. ידעה ירושלים הפגנות סוערות. ר' עמרם בלוי היה מגיע ומכניס את ראשו לתוך אשנב מכירת הכרטיסים, כדי למנוע את המכירה. היו מכים בראשו בקרש והוא היה יוצא זב דם אבל לא נרתע.
שם זה נגמר אגב, רק כשקולנוע אדיסון נסגר לחלוטין - לא רק בשבת. האזור נהיה חרדי והקולנוע הזה גווע.
אחר כך היו כמה שנות רגיעה בהפגנות השבת. היו אמנם הפגנות אחרות כמו על קברים וניתוחי מתים, אבל מאבקי השבת מעט נרגעו.
באמצע שנות השבעים התחילו אירועי כביש רמות שהסתיימו בכישלון גדול מאוד. נחתם הסכם שנעשה בעזרת האדמו"ר מקאליב שיבנה כביש עוקף, והסכם עם חברי מועצת העיר החרדים שיינטעו עצים שיסתירו. בפועל אין כביש עוקף - הוא לא פעיל, והעצים קטנים ולא מסתירים....
באמצע היו כל כמה שנים הפגנות קטנות, לא תמיד בי-ם, כמו אירועי קולנוע 'היכל' פתח תקווה, אבל המאבקים הגדולים לא חזרו.
ובהיעדר הפגנות במשך שנים רבות, אלו מהעסקנים, שבאותם שנים דאגו להדליק אש גדולה בהפגנות, הפנו בשנים מאוחרות יותר את האש – להדלקת משואה...
ותודה ל'איש ירושלים' הרב ישראל גליס, שבשמחה שיתף אותנו בזיכרונותיו.