כששאלו פעם את הרב שטיינמן - איך אפשר לנחם משפחה שכולה לאחר טרגדיה קשה שפקדה אותה, הוא שתק.
כשדחקו בו, ושאלו אותו שוב, הוא אמר: "כשאין מה לומר, שותקים".
• הליברליות מגיעה גם לנשים חרדיות / דעה
עם שלם מתאבל על בניו. משפחות מתאבלות על אב, סב, אח וחבר. קהילה שלמה עדין לא מתאוששת מההלם ומהשבר. תופסים בפלך שתיקה - כי מה נאמר, ומה ננחם?!
לפעמים צריך לשתוק. השתיקה מדברת את עצמה. בדומה לשתיקתו של אהרון הכהן בקבלתו עליו דין שמים.
כמה חבל שישנם אנשים המתקשים לשתוק, גם במקומות שהשתיקה הייתה יפה להם. אנשים שהבל פיהם, וידם השלופה כחרב פיפיות על מקלדת מרשים לעצמם לפרוץ הכל.
הם כבר יודעים על מה קרה אסון זה לישראל - בעיקר לקהילה החרדית בישראל - בעיקר לקהילה החרדית בשכונה מסוימת בישראל.
כרוז אחד מכריז הכל בשל המכשירים הלא כשרים. השני מדבר על העליה להר הבית, השלישי, מאשים את נשות ישראל שאינן צנועות דיין.
"הם" יודעים חשבונות שמיים. "הם" מבינים את הכל. זה הרי חשבון כל כך פשוט. סיבה ותוצאה. מ"הם" לא נסתרים דרכי אלוקינו. ו"הם" מצאו כבר דרך להסיר מעליהם אחריות - על-ידי הטחתה שחור על גבי לבן בהולכי רחוב. או ברמקול בהרצאה לבנות סמינר.
כך אותם "הם" שומרים על עצמם שלא לפגוש את התחושות הקשות שלהם. זהו מנגנון הגנה מוכר ולא מפתיע. הם לא שותקים, הם מעולם לא שתקו. אבל גם להם יש גבולות.
אותם גבולות נפרצו אתמול. כי יש כאלה שלא יודעים לשתוק.
בשכונת הר נוף בירושלים, יושבות נשים שעולמן השתנה בשניות. נשים שחייהם לא יחזרו להיות כשהיו. אלמנות טריות כשמתיהן מוטלים לפניהן. הן אמהות לילדים, בנות משפחה, אחיות, שכנות, חברות ומכרות. חלק בלתי נפרד מהקהילה שלנו.
הן יושבות שבעה, ושותקות. ומקבלות עליהן דין של מעלה בלי לשאול שאלות. בלי להטיח האשמות.
כשבאים אליהן ומבקשים מהן מילת תגובה, היא יוצאת עוצמתית בדמות מכתב המבקש מכולנו להיות קצת יותר טובים לעילוי נשמת היקרים להן ולהצלת עמ"י. והמכתב מטלטל, נוגע ופועל.
העשייה שהן מבקשות נותנת לנו - אלו שמתאבלים מרחוק מעט נחמה שחיפשנו. נחמה שטובה מאלף פשקווילים והרצאות.
אבל אין גבול לחוצפה ולחוסר רגישות, כנראה. כי הנה, כבר מצאנו את אותו אחד שלא שותק. שהשתמש שימוש ציני במכתב זה, כדי לטעון טענה שלא בזמן ולא במקום.
מאמר שכולו שיפוטיות וביקורת כלפי משפחות שכולות. נשים וגברים כאחד. מאמר שלא מכבד אותנו כבני אדם וכיהודים. מאמר שמראה שהכל מותר בעולם המילים. שכאן אין רגישות לכאב הזולת. שסוגיות במעמד האשה חשובות כרגע הרבה יותר מ"אלמנה ויתום לא תענון".
בעולם שלנו - מילים הן ממזמן לא רק מילים. מכתבן המרגש של אלמנות הנרצחים הראה את שימושן הטוב והמנחם. המאמר המדובר שנכתב בעקבותיו הראה את שימושן הציני וחסר הרגש והפך אותן לחיצי רעל.
כשאין מה לומר, לפעמים פשוט צריך להרים את הידיים מהמקלדת לכמה ימים, לסגור את הרמקולים המצווחים ואת בתי הדפוס המדפיסים שטיחי האשמות. לקרוא שוב ושוב את המכתב המבקש מאיתנו לעשות טוב ולא לחשב חשבונות שמיים.
ואולי אז, רק אז, לדבר ולכתוב מחדש.