היא הידקה את הג'קט. הרוח סערה במעלה הגבעה ישר בפניה. העליה הגדולה של הר נוף קשה להליכה מהירה אך אפקטיבית בה במידה. היא אוהבת לסיים עם המטלה כבר בבוקר, וזה גם מצויין בשביל לתכנן את היום. היא נוהגת לחלק את היממה לשעות ולדעת מה היא עושה בכל שעה. הספקים. עבודה. ילדים. הבוס. קניות. בישול.
בניגוד לגברים, שמוחם מחולק לשבילים ברורים עם מחיצות ברורות והתמקדות חד פרטית, מוחה של אישה משול ליער דחוס ומלא באלפי פריטים קטנים וגדולים. מטלות ודברים שצריך לזכור. יש שם גם רגשות, ביער, מעורבים כערימת סמרטוטים שחייבים לכבס. לתלות ולאוורר.
שרה כבר הגיעה מזמן למסקנה, שאין כמו הליכה בוקרית על מנת להטיל סדר מסויים ובכל המהומה הזאת. שרה עלתה במאמץ נגד הרוח וחישבה את יומה העמוס העתידי. כשהגיעה לרחוב קצנלבוגן, באה מישהי מולה.. "שלום", פנתה אליה. "כדאי לך לעקוף את הרחוב.. יש שם בלגן. פני למטה לסמטא של אגסי...
שרה היא אישה צייתנית. תמיד הייתה. היא פנתה בסמטא לכיוון אגסי והמשיכה לכיוון המבנה בו מתקיים בכל בוקר המניין של הרב רובין..
הדבר הראשון הבולט היה התקהלות של אנשי זק"א. אחד נכנס ואחרי שתי דקות יצא פצוע.
שני ניצים בבית כנסת? לא ייתכן. הר נוף קיימת שלושים שנה ומעולם לא נשמע כדבר הזה. השוטרים זינקו מהניידות וישר הוציאו רובים. לא היה להם פנאי לפנות את האזור. שרה נכנסה מאחורי מיצובישי גדולה והתחילה לצלם.
איש צעיר עם זקן ירד. השוטרים ירו מהר.
הטבח הנורא • כתבת סיכום
היו יריות חזקות. בומים אדירים. מישהו צרח עליה: "מה את מצלמת?. אנשים מתים פה וזותי מצלמת!" אז היא חדלה לצלם.
בשלב זה שכבו על הרצפה שני מחבלים ולעומתם עם מחיצה של כעשר מדרגות, למעלה, שכב יהודי עם תפילין. שני אנשי זק"א שמו עליו את הטלית. היא האדימה מייד.
שרה חשה סחרחורת חזקה. היא פנתה ונכנסה לבניין. זה היה בניין בו התגוררו חברים של המשפחה.
הגברת פתחה לה והיא נכנסה. מגלה שבעל הבית, יהודי מבוגר למדי, מסתובב כאחוז תזזית ולא יודע נפשו: "הייתי צריך להיות שם. הייתי צריך להיות שם".!
מסתבר שמזה עשרים שנה הוא מתפלל בבית הכנסת הזה, והיום, לראשונה ממש, לא חש בטוב. הוא דווקא נטה ללכת, אבל אישתו, נביאה בדורה...שידלה אותו להישאר. כולם הביטו על המחזה מעל החלון.
תיחקרו אותם פיזית. מיששו. ככל הנראה לבדוק אם יש עליהם חומר נפץ נוסף. לא היה. אבל היו סכינים בכל מיני גדלים תחובים בכל מיני מקומות בגופם. הוציאו להם את הסכינים ואחרי בדיקה מדוקדקת נוספת, לקחו אותם באוטו של זק"א... של זק"א!
היהודי עם התפילין נשאר שכוב שם. לפחות שעה, ולא התייחסו אליו. ועדיין בחדשות אמרו אחד פצוע אנוש...
תוך כמה דקות הר נוף התמלאה ביחידות מכל הצבעים: שוטרים. חיילים. אנשי מג"ב. חברי כנסת. סוג של יום עצמאות עגמומי. כשלש שעות אחר כך פתחו את הרחוב והיא חזרה הביתה. כושלת מעט. הלומה לא מעט.
מסתבר שבאותו יום מישהו אחר תכנן לה את התכניות להמשך היום.