קראתי את הטור של רחלי איבנבוים על הצורך לקחת אחריות כלפי המדינה וכלפי אלה שהם לא חלק מהמגזר החרדי. אני מסכים לגבי אבחון הבעיה – היעדר אפשרות סבירה לקיום שלטון תקין במדינה הנשלטת בידי חרדים, אך אני חולק על הפתרון המוצע – "נטילת אחריות" על אחרים. הפעם אני אאריך מעט, אך אשתדל מאד לפשט.
השיח על נטילת השלטון ועל רוב חרדי רווי בהרבה מאד סיסמאות, ולא ראיתי עד היום דיון אמיתי בתוך המגזר לגבי מדיניות חרדית לשלטון. דיון שכזה לא קיים בגלל שאין כמעט הבנה מינימלית בנושא, ובהיעדר הבנה בסיסית לא ניתן לפתח דיון וודאי שאי אפשר לגבש מדיניות. נניח רגע הסיסמאות בצד, וננסה מעט לצלול בסוגיה בלעדיהן.
ראשית, לא ידוע לי עד היום – ותקנו אותי אם אני טועה – על פוליטיקאי חרדי שמבין את מהות הדמוקרטיה ומערכת השלטון, ולפיכך גם לא נוהגים באחריות כלפיה. הנבחרים החרדים בחלקם הם קומבינטורים טקטיקנים מבריקים שיודעים לעשות שימוש בכל פרצה אפשרית במערכת כדי להשיג תופינים לבוחרים, חלקם מקושרים לטייקונים מחד ולפקידים מאידך ויודעים להשיג תופינים, וחלקם נואמים בחסד שיודעים להסביר למה צריך תופינים, אבל להבין מה תפקיד הדמוקרטיה ואת מנגנון השלטון לא רואים צורך להבין.
דומים הם בעיקר לאותו ילדון ש"מנג'ז" להורים בכל פעם שהוא רוצה ממתק ומתמיד עד שמשיג מבוקשו, כאשר אין לו שום הבנה איך ההורים משיגים את הכסף לרכישת הממתקים, אילו מאמצים זה דורש מהם ומדוע בכלל הם מוכנים לתת לו. הוא פשוט דורש את שלו ובוכה עד שמקבל, הוא מיומן בשיטתו זו ומצליח בה פעם אחר פעם, ובזה מסתכמת הבנתו. ברי לכל שאם ייעלמו ההורים, לא יצליח הינוקא להשיג את צרכיו בעצמו באמצעות שיטת הניג'וז שהוא מכיר.
כך בדיוק אילו יהפכו החרדים לרוב במדינה, הרי שלא יצליחו הפוליטיקאים החרדים לקיים ציבור ולקיים מדינה באמצעות אותן שיטות שהם מכירים, תופינים הרי צריך לקחת ממישהו, והם עצמם לא יודעים לייצר אותם. סחטנות קואליציונית אפשרית רק כאשר יש את מי לסחוט, ובאם נגיע למצב בו הם אלה שצריכים לייצר הרי שלא יועילו המיומנויות המשופשפות שפיתחו מזה זמן רב.
יש המצביעים על ה"השתלבות" של החרדים בעולם העשייה ובחלקים שונים במשק ובכלכלה בתור תקווה לעתיד, אך אני סבור שאין הכרח בכך. חשוב הרבה יותר להבין את המערכת השלטונית, את תפקיד המדינה ולעשות בהם שימוש מושכל. כאשר לא תהיה היומרה להפיק מהמדינה דברים שאין בכוחה לתת, אזי נוכל לבסס חברה יציבה לאורך זמן ותחת כל שלטון.
תפקידה של מדינה דמוקרטית מודרנית, הוא להוות תשתית להסדרת יחסיהם של אנשים רבים החיים בשטח מוגדר. כאשר ישנם שני אנשים (או יותר) החיים בשטח מצומצם, בהכרח יבואו לידי התנגשות במוקדם או במאוחר, כיון שרצונותיהם שונים. הדרך להסדיר את האינטרסים השונים בלא לנקוט באלימות, היא באמצעות מנגנון המדינה. המדינה מהווה מונופול על הכוח, ומונעת כל אפשרות של שימוש בכוח של אדם כלפי רעהו. באמצעות עיקור הכוח, המדינה מאפשרת לכל אזרח לממש את זכויותיו לחיים, חירות וקניין. על תשתית חוקית זו של היעדר אלימות, מוטלת על כל אדם האחריות לספק צרכי עצמו. אין זה תפקידה של מדינה להאכיל או להלביש, אלא זו אחריותו של כל אדם כלפי עצמו, כלפי משפחתו וכלפי הקהילה.
דומה הדבר למערכת כבישים, בהיעדר כללי נהיגה מוסדרים אזי כל אחד ינסה להגיע ליעדו באופן אותו הוא מוצא לנכון והמהיר ביותר, וסביר להניח שרבים לעולם לא יגיעו ליעדם בחיים. כללי הנהיגה מסדירים את הרצונות השונים לנסוע לכיוונים מנוגדים באופן שאחד לא יפגע ברעהו, אך לעולם אין כללי הנהיגה קובעים מי צריך לנסוע לאן, יסע אדם לאן שירצה העיקר שיקפיד על הכללים שלא לפגוע באחר.
הבעיה מתחילה כאשר מעמיסים על המדינה תפקידים נוספים, אותם אין היא אמורה למלא - חינוך, תרבות, בידור, תקשורת, רווחה ועוד. תפקידים אלה דורשים משאבים ומימון רב, ואז נוצרת מחלוקת מי יישא בנטל זה. האבסורד הגדול הוא בכך שלרוב דווקא אלה שכמעט לא תורמים למימון השירות הם שדורשים לעצמם את רוב שירותי המדינה (והחרדים הם רק אחוז קטן מדורשי השירות, ולא הם האשמים בניפוח מנגנון המדינה). או אז נוצרות מחלוקות מי תורם למי, ולמי הזכות לקחת מהאחרים. אז נוצרים המנצלים והמנוצלים, ובמקום למנוע שימוש בכוח הופכת המדינה לגורם המפעיל כוח כדי לקחת מאלה ולתת לאלה.
הפתרון הנכון אשר יאפשר לקיים כל שלטון, ובכלל זה גם שלטון חרדי, הוא לצמצם את המדינה לתפקידה המקורי והעיקרי – לספק ביטחון והיעדר אלימות לאזרחים. כדי למלא פונקציה זו ידרשו מעט מאד מסים, וכל אזרח וכל קהילה יהיו אחראים לעצמם לספק צרכיהם בלא כל תלות במנגנון המדינה. באופן זה חרדי לא יצטרך לממן תרבות וספורט וחילוני לא יצטרך לממן ישיבות, אלא כל אחד יממן צרכי עצמו.
אנו צריכים ליטול אחריות רבה על עצמינו, כדי לספק את צרכי הציבור החרדי. אל לנו להשליך אחריות זו לפתחה של המדינה או של אנשים אחרים. כאשר המדינה מצומצמת לתפקידה החשוב ביותר, אזי גם אין כמעט משמעות לזהותו של המחזיק בשלטון. אם נדע לקחת אחריות, אזי לא תהיה טרוניה לאף אחד כלפי החרדים. באופן זה המדינה לעולם לא תהיה חרדית, בדיוק כפי שהיא לא תהיה חילונית, אלא היא פשוט כלי טכני המסייע לאנשים רבים לחיות זה לצד זה בלי לפגוע זה בזה, כמו חוקי התנועה.