עונת החתונות תשע"ה: אולמות השמחות בריכוזים החרדים תפוסים מידי ערב ואליהם זורמים בני משפחה, מכרים, רבנים וחברים רבים בכדי לשמח את חוגגי השמחה ובראשם החתן והכלה. לצד השוכרים אנשים שכל עיסוקם הוא לשמח חתן וכלה, עבור אלו שידם אינה משגת יש את קבוצות ה"משמחים" שמגיעות לשמח חינם אין-כסף.
עזריאל שניצר, אביו ושני אחיו המתגוררים במרכז ובצפון הארץ מופיעים בחתונות רבות שהמכנה המשותף לרובן הוא שהם אינם מכירים את חוגגי השמחה. הם מגיעים לחתונות באזורים שונים בארץ בדרך לא דרך ונמצאים עם החוגגים עד שהם מבינים כי המטרה לשמה הגיעו הושגה - שמחת חתן וכלה.
עזריאל הצטרף לאביו ושני אחיו עוד כשהיה בגיל 7. את הריקודים דבקה, קדצ'קה, תחיית המתים והפעלולים הנוספים כפי שזקני מירון הנחילו לאביו הוא למד עם הזמן ומאז הפך למיומן הוא לא מפסיק לרקוד ולשמח חתנים. הוא עושה זאת בישראל ולעתים אף מעבר לגבולותיה.
בשבוע שעבר, הצטרפנו אל משפחת שניצר לחתונה שהתקיימה באולם בפתח תקווה. הפעם, את החתן, בערלה יעקובביץ, הם מכירים אישית - כך גם חלק גדול מהמוזמנים. עובדה זו, כך הוא יסביר מאוחר יותר, מפריעה להם לאדרנלין. הם מעדיפים את החתונות בהן הם לא מכירים את החתן.
אל רחבת הריקודים נכנסים ראש המשפחה ושלושת בניו עזריאל, יצחק ונתי, ולראשיהם בקבוקים וזאת בכדי לבצע את "ריקוד הבקבוקים", האב עתיר הניסיון לוקח על עצמו את המשימה הסבוכה יותר: בקבוק וויסקי העשוי זכוכית. בניו מעדיפים לא להסתמך על הניסיון אותו צברו ומבצעים את הריקוד עם בקבוק עשוי פלסטיק. כך, במשך זמן ממושך הם מקפצים ברחבת הריקודים, לצד המוזמנים האחרים בהם הם מנסים להחדיר בהם מרץ, שמחה ואנרגיה.
"ראינו את אבינו עושה את הריקודים ו'חיקינו' אותו, עשינו אחריו", נזכר עזריאל ומסביר. "אנשים שמכירים אותנו מזמינים אותנו לחתונות של בחורים יתומים או כאלה שאין מי שישמח אותם ואנחנו מגיעים. לפעמים גם יחד עם חברים נוספים שיודעים לרקוד את אותם ריקודים שאנחנו מבצעים בדרך כלל".
בשונה מלא מעט אנשים העוסקים בשמחת חתן וכלה, שניצר אומר כי הוא מרגיש חופשי יותר במצב שהוא אינו מכיר את החתן. "יותר קל לנו לשמח חתן שאנחנו לא מכירים משום שהוא לא יודע מי אתה, כך יש לך אדרנלין גדול יותר".
בין האירועים הרבים בהם השתתפו, עזריאל לא שוכח אירוע אחד. היה זה כשהוא וחבריו שהו באודסה - עיר הנמל באוקראינה. יום לפני שארזו את המזוודות בחזרה לישראל, קיבלו בקשה שלא יכלו לסרב לה. "הגענו לאודסה לאחד מבתי הכנסת, ואחד האנשים אמר לנו שבשעות הערב אמורה להתקיים כאן חתונה. נשארנו שם והיינו בן היחידים שרקדו לחתן. פשוט הפקנו את החתונה כולה".
מעטים הם האנשים שלוקחים יוזמה, עוזבים את ביתם מידי ערב ונוסעים אל אולם שמחות כדי לשמח. חלק מהם, עמם יצרנו קשר בתקופה האחרונה, העדיפו להישאר בעילום שם. "אני יוצא אל האירועים האלה יחד עם שני חבריי ואנחנו עושים זאת לשם מצווה בלבד ולא לפרסום" הסביר אחד מהם. "מה שעומד בראש שלנו הוא שהחתן יעלה חיוך במשך כל הזמן שאנחנו נמצאים ברחבת הריקודים. השאר זה בונוס" הוא אומר.
התופעה המדוברת הולכת וצוברת תאוצה עם השנים, ואל מעגל המתנדבים מצטרפים אנשים פרטיים נוספים. כזה הוא יעקב (23) הלומד בישיבה בשכונת בית וגן בירושלים. אל היוזמה של חבריו לדרך הוא הצטרף לפני תשעה חודשים ומאז הוא מסרב לעזוב. הוא לא יכול בלי זה ומבחינתו זהו החמצן ליום שאחרי, כדבריו.
"אני לא יודע איך להסביר ולתת לך לחוש את העוצמה של החוויה הזאת שאני וחבריי עוברים", הוא אומר ומסביר "אנחנו מחליטים בערב 'עכשיו אנחנו יוצאים לצורך העניין לאולם א' ולא עוזבים את האולם עד שאנחנו רואים שהחתן מותש מרוב הריקודים'. לאחר מכן אנחנו חוזרים לישיבה, מתקלחים והולכים לישון כשידענו שבזמן שאחרים חיפשו תעסוקה - אנחנו שימחנו חתן. אין אושר גדול מכך".
יעקב אומר כי לעתים הוא נאלץ להפציר באורחים להפסיק לאכול ולהצטרף אל מעגל הריקודים. "אנחנו לא יודעים יותר מידי, אבל אנחנו מבצעים ריקודים שונים. אנחנו רוקדים עם החתן ולא מוותרים לו. אם אנחנו רואים שאין כל כך אנשים סביב מעגל הריקודים, אנחנו הולכים לשולחנות וסוחבים אנשים איתנו אל המעגל".
"בעוד כחודשיים אני מתחתן, וברור שאני רוצה שכל הבחורים מהישיבה יבואו וירקדו איתי. אני חרד מהמחשבה הזו שלא כולם יגיעו ושרחבת הריקודים תהיה ריקה", הוא אומר ברגע של גילוי לב. "אני לא רוצה שיהיה לי מה שאחרים חווים. אחרים - הכוונה לאלו שאני מגיע אליהם ונחשף לצער שהם חווים בשמחתם, ביום המאושר בחייהם".
משפחת שניצר רוקדת בחתונת יעקובוביץ', בשבוע שעבר (צילום: צביקה גרוניך)
עוד לפני שמשפחת שניצר ואחרים נסעו מאולם לאולם אחר כדי לשמח חתנים וכלות, היו אלו אנשי עסקים הנמנים על חסידות צאנז שהחלו לשמח חתנים וכלות חינם אין-כסף. היה זה לפני כ-15 שנה, כאשר ביקש האדמו"ר מצאנז לקרוא להם לשיחה דחופה בחדרו בקריית החסידות בעיר נתניה. אלו התייצבו עוד באותו הערב ולא לכך פיללו: הרבי ציווה עליהם כי החל מעתה, עליהם להחליף את הבחורים הרוקדים בחתונות.
"הוא אמר שהוא מאוד רוצה שהבחורים יפסיקו לבוא לחתונות", שיחזר לפני מספר חודשים איש העסקים גדליה ארנפלד את שהתרחש באותה פגישה בשיחה עם "כיכר השבת": "אז גם היה מושג כזה שמורידים את הכובע בחתונות, ואצלנו החסידים מדובר בצעד המעיד על התפרקות, רקדו הורה וכשחזרו פרצו את דלתות המקווה, ולכן הרבי רצה להפסיק את כל זה".
"הוא ביקש מאיתנו לעשות תורנות של עשרים אברכים בכל חתונה, זה התחיל עם חמש חתונות ואז החלה ירידה בכמות האברכים, התארגנתי עם עוד כמה חברים והחלטנו שנשמע לדברי הרבי ועשינו את מעשיו, כל חתונה אנחנו מגיעים". הוסיף ארנפלד.
מאז, הוא וחבריו לעסקים יוצאים מידי ערב בשעה 21:30 אל אולמות השמחה בעיר מגוריו - נתניה ומשמחים את המשפחות החוגגות: "אנחנו עושים את זה רק בקריית צאנז ולא יוצאים לבני ברק ובירושלים וזאת מפני שהאדמו"ר ביקש שבחורים לא ישתתפו בחתונות בגלל צניעות" סיבה נוספת היא: "למחרת החתונה הם מתקשים להתעורר. מדובר בישיבה המונה חמש מאות בחורים וכל יום חמישי הם חזרו באמצע הלילה".
חברי הקבוצה המונה כמעט עשרים אנשי עסקים, מתעדכנים מידי יום בחתונות ויש מי שדואג להזכיר להם ולוודאות שהם אכן מגיעים: "אני מעדכן את האנשים: חבר'ה, תדעו שמחר יש חתונה, וזה בגלל שלפעמים הם שוכחים בגלל הטרדות בעסקים".
בכדי להבין את עוצמת הנחיצות של אותם אנשים, ולצלול לעולמם של המשמחים ואלו ששואבים מהם את השמחה. שוחחנו עם צ.א. שהתחתן לפני חודשיים באולם במרכז הארץ, בוגר ישיבות שעם הזמן הבין כי מקומו דווקא בעולם בחוץ. הוא החל לעבוד לפרנסתו וככל שהזמן נקף הקשר עם חבריו ללימודים הפך לרופף. זו גם הסיבה בגללה היה מודאג מאז מצא את בחירת ליבו.
"לא ידעתי מי יבוא לרקוד אצלי בחתונה", הוא נזכר. "אתה שולח הזמנות ופוגש חברים - גם כאלה שאני לא מכיר היטב - ומחלק הזמנות כדי שרחבת הריקודים בחתונתי לא תהיה ריקה. מבחינתי ומבחינת כל חתן, ברגע שרחבת הריקודים ריקה השמחה לא שלמה".
"משום מקום הגיעו אליי מלא אנשים שאת רובם לא הכרתי, והם פשוט רקדו ורקדו במשך שעות ולא נתנו לי לנוח", הוא מספר בהתרגשות כשקולו נשנק מבכי. "באותו רגע הבנתי עד כמה אצלנו החרדים השמחה הדדית והאכפתיות האחד לרעהו כל כך עוצמתית".
"זו עבודת קודש" הוא מסיק. "אלמלא הם ייתכן ורבים מהחתנים היו פחות שמחים בחתונתם. הרי אי אפשר לשמוח בלי אנשים שרוקדים ומשמחים אותך. לעתים הם חשובים יותר מהתזמורת". הוא אומר.