שעות ספורות לפני התקדש יום הכיפורים צלצל הטלפון בביתו של יו"ר החינוך העצמאי, הרב אברהם יוסף ליזרזון. על הקו, אחד מגדולי האדמו"רים בארצות הברית. תלמידיו דווקא אינם נמנים עם זרם החינוך העצמאי.
מה קורה בארץ? ניסה האדמו"ר להבין. כבר נהיה גרוע יותר מארצות הברית ואירופה. יו"ר החינוך העצמאי נדרך: "גזירת הגיוס?", שאל בהיסוס. אבל האדמו"ר התכוון אחרת. לא לתת ליהודים לערוך כפרות בארץ ישראל? איפה שמענו דברים כאלה?
הרב ליזרזון ניסה להרגיע: בג"ץ פסל את העתירה והניח לכשרי ישראל ומנהגם הקדום, אבל הרבי לא קיבל: בשנה הבאה הם יפנו שוב, ואז בג"ץ יקבל את עמדתם. המשך ישיר לגזירות נגד תושבי ארץ ישראל החרדים. נו, ייחל הרבי, נקווה שייתמו חטאים מן הארץ ושתהיה שנה טובה.
האפרכסת במונרו שבה למקומה, והרב ליזרזון הנרגש יצא לכל נדרי.
• • •
משהו טוב עובר על המשטרה. משהו טוב מאוד.
מה משמח כל כך במציאות שבה בכל יום ניצב נוסף עובר לצד השני של השולחן במח"ש ומתכונן לחקירה בנוגע לשורת שחיתויות? יש בכך דבר מה דמוקרטי, חובה להודות. משטרות חשאיות, קג"ב למשל, לא ערפו ראשים רק במובן המטפורי. זה שהמשטרה הופכת לגוף מבוקר ואנשיה חוששים ממשפטם בהחלט מבשר על עידן חדש.
אולי, רק אולי, המכות בגשר המיתרים יהיו כואבות פחות. ניצבים וילך, וזאת הברכה למדינה.
• • •
בית המשפט נטה לעמדת הפרקליטות והחליט לקיים את הדיונים במשפט רצח מוחמד אבו חדיר בדלתיים פתוחות. "למול הרציונלים העומדים בבסיס היעדר הפרסום ניצבים אינטרסים אחרים, כבדי משקל, הראויים אף הם להגנה", ציינו השופטים. מה שאומר שהציבור הישראלי הולך לגלות את החרדים שלנו.
אכן, משעה שנודעה זהות רוצחי הנער משועפט אני חש בושה עמוקה וכאב גדול וצורב. כל רצח מכוער, מתועב. כל רוצח שפל, בזוי. ובכל זאת, תמיד ממתינים ק"ן תירוצים שתולים את המעשה בסיבה כזו או אחרת ובהשתייכות פוליטית או לאומנית.
עד שהוא מגיע לחצר האחורית שלך. לעיר שלך. לשכונה שלך. כמו רב נכבד שמעניק כבוד לעירו, כך הבושה מאדימה כשהחוטא גר בסביבתך.
אני מתבייש, כי התורה אומרת אחרת: "לא תרצח". אין הבדל בין רצח יהודי לרצח בן לאום אחר. הנער חף מפשע. כל חטאו שנולד לאם ערבייה. לא מגיע לו למות. גם אם שבועיים קודם נרצחו בדם קר שלושה בחורי חמד על לא עוול בכפם. וזה כואב ומתסכל נורא.
אני מתבייש בכך שהעבריינים שייכו את עצמם, בטעות או לא, למגזר שבו אני חי. הם מכפישים את שמי הטוב. לא ייתכן שאדם שאינו שומר את גדרי ותקנות הקהילה יהיה משויך אליה, ובוודאי שזה שלא שומר תורה ומצוות ולא מקיים את הכלל הבסיסי של הדיבר השישי - לא יכול להימנות על הציבור החרדי, גם אם הוא חובש כיפה שחורה וגדולה.
אני מתבייש בישיבות שהחזיקו את המתחזים במשך שנים באוהלה של תורה, נתנו להם מזון ולינה, לימדו אותם אורחות חיים - והם עזבו הכול וגזלו את החנית מיד המצרי. לקחו את אומנות ישמעאל בידם והלכו לפגוע על מנת לרצוח.
עם ישראל היה שונה בכל שנות גלותו בין הגויים והעמים בייחודיותו, בשונותו, באמונתו. כשאנחנו עושים שימוש באותם כלים: להרוג, לא לחמול - אין לנו יתרון. ובמה אנחנו שונים?
הם בדיוק כמו אנשי חמאס המבקשים לרצוח את ילדי קיבוץ ניר עם.
הטור המלא מתפרסם בעיתון "בקהילה"