הרב יעקב ב. פרידמן מכתיר את "איש השנה של עולם התורה"

החורף הכבד שהכה באזור 'קבוצת יבנה', הפך את קריית הישיבה לבִּיצה סמיכה. בחדר לימודו של הגרח"י גולדוויכט ראש ישיבת 'כרם ביבנה' לא שמעו על החורף שהקדים השנה. אור נגה על פניו כשישבנו ועסקנו ביסודות 'הפרשה' וקדושה בכתבי רבנו צדוק. דפיקה נשמעה על הדלת, ובפתח נראה ישיש מגולח-למחצה, עטוף מעיל גשם מסורבל.

הרב גולדוויכט חרד לקראת האורח הלא-צפוי. הזעיק את הרבנית. הוגשה תקרובת, ולאחר שהאורח המסתורי לגם מהתה, העלה לפניו הרב גולדוויכט את הסוגיה בה עסקנו, עודני זוכר אפילו את הנושא, קידוש היום בשבת, הוללות היין - מול יסוד ההפרשה בקידוש.

האורח הביע את דעתו בקצרה ולחישה. תימהוני גבר. 'בעל בית' ישיש, מודרני, גלוח-זקן, מתקבל בישיבה בכבוד מלכים, ויש לו גם 'מהלכים' בעולמו של רבינו צדוק הכהן!

במהלך השיחה התלונן האורח על בדידותו הרוחנית בימים אלו. ועל נסיונותיו לארגן את חייו מחדש. כשנפנה והלך לדרכו, אמר לי הרב גולדוויכט בחיוך נבוך:

"ככה זה נראה אצלם".

האורח התגלה כגאון רבי יהושע יגל, ראש המדרשיה המפורסמת ב'פרדס חנה'. עשרות שנים פיאר את המקום. כשהגיע ל'גיל', הפכו אותו במדרשיה ל'פנסיונר'. והוא פינה את מקומו ל"כוחות רעננים".

בחוגים, בהם המנהיג הרוחני הוא מורה לתלמוד, ויועץ לספרי רבי צדוק - 'יועצים' ו'מורים' יוצאים לפנסיה.

2.

בשבוע שעבר התחוללה פעילות נמרצת במסדרונות משרד הדתות. המשרד נתקף דחף שאינו בר-כיבוש לפטר את רבה של כפר חב"ד הגאון רבי מרדכי אשכנזי. למה בעצם לפטר פוסק אהוב על קהילתו? פנסיה. הרב עבר את גיל ה-70.

למרות הפצרות, התעקש משרד הדתות המתחדש והמהפכן. "כולם שווים בפני החוק! לא ניתן עוד לדחות את הוצאת הרב לגמלאות".

ביטוי של מצוקה:

"לא ניתַּן עוד לדחות!".

הגישה מאפיינת כל-כך את הלך-רוחה של הציונות הדתית! הסתכלות טכנוקרטית על ההלכה ומורי דרכה. תורה כספר הדרכה, ורבנים כיועצי דת. זה גם מסביר את הזלזול שרוב הציבור הדתל"י, מייחס לדעת רבניו.

"כשהתמניתי לשר דתות", אמר בשעתו זבולון המר, "קבלתי על עצמי מגבלה להקשיב לרבנים הראשיים. לא קבלתי על עצמי לשמוע בקולם". נפתלי בנט הרחיק לכת, בתשובה לעיתונאי:

"זה בסדר להתייעץ עם מי שאתה רק רוצה... יש שמתייעצים עם יועצים בניו יורק, או אסטרולוגים, נתייעץ עם אנשי כלכלה ובטחון ועם רבנים.. אבל בסופו של דבר ההחלטות ייקבעו כאן. בסיעה".

מי שרואה ברב בישראל פקיד-דת, נטול השראה וגדוּלה – צריך לצאת לפנסיה בגיל שהאסטרולוג והיועץ הניו-יורקי של בנט עושים זאת.

3.

כסליו תשנ"ט בחדר שיעורים בפוניבז'. קבוצה בת עשרות בחורים מצטופפת ליד סטנדרים ובבא בתרא.

לפתע חלף רטט בחומת הבחורים. חשמל ניצת באוויר. מרן הגר"ד פוברסקי, מובל על כסא גלגלים, מחובר לבלון חמצן. גילו נושק למאה שנה, עומד למסור שיעור!

חודשיים לפני הסתלקותו. הוא דיבר יידיש כבדה, שגם היא טושטשה ע"י החולשות. כמעט לא קלטתי את המילים. היו שם קומץ בחורים שאפילו לא הבין יידיש. אבל הם ירדו כמוני לינוק מהמחזה העצום! זקן ראשי הישיבות, אחרון חניכי קלם, יורד אלינו בגיל 100, ומעביר מורשת דורות של אהבת תורה!

המחזה הזין את נפשי יותר מ-100 שיעורים מהוקצעים של רב עכשווי, עם עברית אקדמית.

אין לאנשי משרד הדתות מושג מהמתחולל בקשרי רב לתלמיד. דמות הרב בעיני רוחו של עולם התורה, הוא מקור חיות. רב'ה! עוגן רוחני! רב מעניק השראה עוד לפני שאמר משפט. רב הוא אדם שעיניו נאכלו בין שורות ה'ישועות יעקב'; שאצבעותיו נצרבו מ-90 שנות דפדוף בדפי הגמ' הקדושה; המנחיל בעצם אישיותו מורשת דורות!

4.

לנושא אחר.

מה הייתה טעותה המוחצת של החברה החרדית השנה?

רעש מיותר. היסטֶריה. יותר מגופן של מחלוקות, נבעה הטעות מנטייתנו לדרמה. להפוך כל גחלת-מדון למדורה. כל ויכוח לפירוק קהילה. כישרון מוזר ליצור מהומה על לא מאומה. להנציח מחלוקות איזוטריות. פיצול קהילות, ללא אפס-קציה של אחריות.

ולכן, בתום השנה בבואנו לבחור את 'איש השנה', הוא חייב ראשית להיות אדם שבורך בברכת הדממה. אדם שהצליח להעניק השראה ותנופה לחיי הקהילה ללא קולניות ומהומה. מי שהצליח לקדם את שלטון התורה ההלכה והקדושה - גם בלי לצעוק 'גוואלד'!

דווקא בלי לצעוק גוואלד.

ובלי מילה אחת הקרויה 'השקפה'.

5.

היה השנה איש כזה. ואני גאה להצביע עליו. הרב הראשי לישראל, הגאון רבי דוד לאו.

עד לבחירת הרב לאו, היתה לשכת הרב הראשי ב'בית יהב' חזית-קרב יותר מלשכה רבנית. הלשכה הייתה זרועה מוקשים שחייבו לכאורה מלחמת-מצווה. מוקשים היו בלשכת הרבנות עוד מימי הרב קוק והרב פרנק. עצם כינונה של רבנות בהשראה ציונית של חיים וויצמן והרברט סמואל - היה מוקש. הפיצוץ היה רק עניין של זמן והזדמנות.

הרב החדש הגיע לתוככי תקופה סוערת. נציגו של מרן הגראי"ל שטיינמן בימים שמשרד הדתות נשבה בידי הציונות הדתית. מול ארגונים ומועמדים פלורליסטיים שביקשו לעקור את הכל. הרב לאו גם נכנס למשרד בתקופה הסבוכה ביותר ללשכה: תקופת השמיטה. השמיטה והמאבק הנצחי על 'התר המכירה', הייתה ה'בטן-הרכה' של הרבנות הרשמית.

להרב לאו אין את הזמן, ולא האופי למאבקים. הוא משקיף אל האנשים והאירועים בגובה העיניים, בחמימות טבעית. במקום להלחם – הוא מקַדם. הוא פועל בדממה נחושה, ברגישות ונחישות להגן על חומות ההלכה. הוא מצליח לחולל בידידותיות, הפיכה שקטה בנושא הנפיץ ביותר ברבנות: שמיטה.

לראשונה, קורא רב ראשי לכולם להשבית מלאכה בשביעית. הוא מעודד בכל החום הנפלא האצור בו חקלאים שומרי שמיטה. אבל הרב גם פרקטי. ובמקום לטמון ראש בקיר ולאבד הכל, הוא עמל יומם וליל בדרכים שיהפכו את שטרי 'התר המכירה' מחספא בעלמא - הכי קרוב להתר המקורי של רבי יצחק אלחנן.

הא דורש לדוגמה, את ההקפדה של ה'אור זרוע' שהגוי שמכר לו את קרקעות המדינה, יקיים שבע מצוות בני נוח, ושיחול עליו דין 'גר תושב'. הוא נאבק למשל מאבק מר עם שר החקלאות מר יאיר שמיר, מאבק שמשנה את פני השמיטה מן היסוד. עד לשמיטה זו, היה נהוג שכל מזכיר קיבוץ חותם על המכירה בשם חקלאי האזור. השיטה היתה מבישה. הרב לאו, ללא מסעי יחצנו"ת ורעש עיתונאי, בסגנונו האצילי הצליח להגיע להשג, שכל חקלאי ימכור אישית את אדמתו, עם מתן אסמכתא אישית.

הוא גם דרש, וקיבל, שחמשת המלאכות העיקריות בקרקע ייעשו בידי נוכרי.

6.

מיום כניסתו לתפקידו הוא שואף להיות מנהיג לעמו. לא מנהיג. חָבֵר לעמו. לפגוש יהודים. להקשיב לנשמתם. לגעת בלבבם. בלי התנשאות. הוא הורה לאשר ללא דחיות כל בקשה של קהילה המבקשת לשמוע את דבר האלוקים. כולל מסיבת סידור בכפר נידח בצפון.

ביצוע ההוראה הוא 'למעלה מן הטבע'. כל חודש פוגש הרב יותר מעשרים וחמש אלף איש (!)

ללא יחצנו"ת ומתיקות סַכַרינית. רוב הפעולות הנעשות על-ידו באהבה וחיבוק גדול - כרוכות במידה של השפלה, ובהתנגדות מוחלטת של יועציו.

הנה למשל סדר יום אקראי. יום חמישי האחרון:

את הבוקר פתח בביקור חיזוק בבי"ס הממלכתי תחכמוני בטבריה. משם המשיך לחזק את ילדי ביה"ס החילוני, טברייני גם הוא, 'רעות'. משם המשיך ונסע להשמיע דברי חיזוק בתיכון החילוני 'עמל'. משם המשיך להרעיף חיזוק באולפנת דתית גדולה. כשסיים, המתינו לו כבר בתלמוד תורה 'תפארת טבריה'.

בשעות הצהריים כינס את משגיחי הכשרות בעיר לשיחה, עם הוראות מעשיות לחיזוק הכשרות. משם נסע לכנס גבאים של העיר. את השעות הבאות הקרדיש למפגשי תנחומים שופעי חום ותקווה עם משפחות שכולות מאזור הצפון.

המאמץ העצום, היומיומי הזה, גובה מחיר ממיתרי גרונו של הרב הראשי. הוא נזקק לרופא לפיתוח ושיפור מיתרי הקול. הרופא פסק שהרב חייב להפסיק את המרוץ.

פתח אפוא הרב לאו את יומנו. במחוזות אחרים קוראים לזה - לו"ז. ביומן הזה ספוג כל דף וכל אירוע - הלמות-לבבות של יהודים. הוא שאל את הרופא אם יש אירוע שמותר לדלג עליו?

• • •

לראשונה, מאז מינויו של הגר"ד לאו, ואני משמש פה שליח לקבוצות בני תורה רבות ששוחחו אתי על כך - לראשונה מחלחלת בנו גאווה במוסד הרבנות ובמורה דרכו!

הרב דוד לאו הוא 'איש השנה' שלנו!