מהי ההגדרה הפשוטה לתפקידו של נציג ציבור חרדי? ובכן, רוב הציבור החרדי עסוק ב"ה בלשמור על ביטחון עם-ישראל. כשיושבים בני-ישיבות ואברכים ולומדים תורה, הם פשוט עסוקים בלשמור על ביטחון המדינה וביטחון עם-ישראל, ומטבע הדברים, צריך להתנהג אליהם כבני מלכים, פשוטו כמשמעו. מי שבעצם אמורים להיות ה"עבדים" שלהם, הם נציגי הציבור, לא הפוך.
ונציגי הציבור מחזיקים עוזרים, עוזרים שאמורים להיות אלה שמטפלים בבעיות היומיומיות מול הציבור. מטבע הדברים, כל נציג חייב להכיר ולדעת בדיוק מיהו עוזרו. ומדוע? כי אם נוצר מצב שלעוזר אחד יש "חשבון" עם פלוני ועוזר שני רב עם אלמוני, מה שקורה הוא שהעוזרים עצמם גורמים נזק שנציג הציבור עצמו אפילו לא יודע עליו, ואז נוצרים בפועל ריבים ומשברים בין הנציג לציבור.
כמו כן, נציג ציבור צריך להיות עירני מאד לאנשים שמסביבו, כי הם בעצם האנשים שמספקים לו את האינפורמציה, הם אלה שמביאים אליו את הבעיות עם כל הרגישויות שבדבר, וגם הם אלה שלעתים מסייעים לו למצוא את נקודת הפיתרון לבעיה שהועלתה. אבל שוב, בשורה התחתונה מי שאמור להיות משועבד לציבור הוא נציג הציבור בעצמו. עוזריו ואנשיו, אמורים רק לסייע לו בכך.
אך לצערנו, בפעמים רבות מידיי בציבור שלנו, כאשר פונה אי מי מהציבור באופן אישי לנציגי הציבור שלמענם הצביע, הם אומרים לו: "תפנה לעוזר שלי". אבל לא! זה לא אמור לעבוד כך. אתה, נציג הציבור, זה שאמור לשמוע לו. אתה זה שצריך להקשיב למצוקות והבעיות שלו. אתה זה שצריך לפנות לעוזר שלך, לא הוא, הוא בן מלך!
אין ספק שהמפתח לנציג ציבור הוא כמובן הסיעתא דישמיא שיש לו, אבל במקביל, גם האנשים שיש מסביבו, משום שהם אלה שפחות או יותר אחראים על הטיפול מול הציבור שפונה, טיפול שאמור להיות בדרך ארץ, הם אחראים על העברת האינפורמציה הנכונה והמדויקת לנציג הציבור מהציבור ועל הביצוע הסופי של ההוראה מנציג הציבור, אבל בשום פנים ואופן לא יכול להיות מצב שהציבור צריך לרדוף אחרי העוזרים של העוזרים של נציג הציבור.
לפני כמה שנים נכנס גביר אחד למו"ר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, יהודי שרגיל לתת הרבה צדקות. הוא סיפר לרב שהוא שמגיע בדרך-כלל לחגים לארץ-ישראל, ובזמנים אלו, כאשר הוא בארץ, הוא מקפיד מאד להיות עם המשפחה. אבל למרות זאת, אמר, ישנם רבים שדופקים בדלת בבקשה לצדקות שונות, והוא שאל את הרב אם לפי ההלכה הוא יכול לסגור את הדלת החיצונית כדי שלא יפריעו לו.
הרב, בתשובה, ענה לו את הסיפור מהגמרא על האמורא שרצה לחוות גילוי אליהו. 40 יום ולילה הוא עסק בתורה מתוך קדושה ופרישות מיוחדת, ובסוף פרק הזמן הזה נאמר לו שיחכה לאליהו הנביא בבית-הכנסת בשעת לילה. הוא סגר את הדלת, כדי שלא יפריעו לו, ובשלב מסוים דפק שם קבצן, אך הוא סילק אותו כי חיכה לאליהו הנביא.
הקבצן, כמובן, היה אליהו הנביא עצמו וכך נוצר מצב שלמרות כל ההכנה הוא פספס את הגילוי אליהו. מכאן אנחנו רואים, אמר הרב, שלא סוגרים דלת לפני צדקה. אך עם הסיפור הזה, הוסיף הרב, לא פתרנו את הבעיה שלך. אז מה שאני מציע לך הוא שתיקח לעצמך גבאי צדקה, ושיהיה שלט על הדלת שלך למי אפשר לפנות בשמך כדי לקבל צדקה.
כשיצא החוצה אותו הגביר, הוא ניגש לאחד מבני ביתו של הרב ואמר: אני ממנה אותך כגבאי הצדקה שלי. אותו אחד אמר לו שהוא צריך לשאול על כך את הרב. הוא נכנס לשאול את הרב והרב אמר לו: תעשה לי טובה ואל תיקח את התפקיד הזה, כי אם תיקח אותו - לא לי ולא לך יהיו חיים.
מהמשפט הקצר הזה של הרב, ניתן להבין מהי המשמעות של קבלת תפקיד ציבורי.
כל נציג ציבור צריך לדעת: אף אחד לא מחייב אותך להיות "שם", בתפקיד. אבל אם אתה שם, אתה צריך לדעת שאתה עבד של הציבור. אם אתה "שם", בתפקיד, ואתה סוגר את הדלת - לא תהיה לך סיעתא דישמיא. סיעתא דישמיא תקבל רק אם תהיה עבד של הציבור. אם אתה יכול לעמוד בזה, מוטב, ואם לא - אל תקבל על עצמך את התפקיד.
הטור פורסם הבוקר ב'כל ישראל' מבית 'קו עיתונות'